עם סיום התפקיד
בשבוע האחרון פנו אלי מספר חברים בשאלה: "נו- איך אתה מרגיש?" הכוונה ,כמובן לא למצב בריאותי הפיזית, שגם היא, ב"ה, טובה, אלא למצבי הנפשי ,לאחר שסיימתי את תפקידי האחרון כמ.פ.
מאחורי שאלה זו עומדת בעצם , הדעה וההרגשה שתפקיד ציבורי"אוי לו למי שנושאו, ואשרי לו למי שהצליח לסיימו ולהפטר מהעול".
במקביל לכך נתקלים החברים החדשים בתפקידם בניד ראש של"מסכן-מה שעומד לפניו".
בסיום תקופת שנתיים זו נראה לי שאין מקום למנוד ראש זה, ובוודאי שהשתתפות בצער בלבד אינה מועילה.
נשיאה בתפקיד ציבורי אומנם מטילה על האדם עול של אחריות ולא פעם מעמידה אותו בפני בעיות לא שגרתיות, אך מאידך תורמת לו גם בפיתוח ראייתו הוא את הדברים ומעמיקה את התבוננותו בחיי הקבוצה והחברה.
התבוננות זו פותחת אופקים חדשים במחשבה הן על הקיבוץ כקבוצת חברים והן על הפרט החי בקבוצה ומחפש את אושרו ומשמעות חייו.
אילו במקום השתתפות בצער היה בעל התפקיד נהנה מגילויי תמיכה משמעותיים יותר מצד החברים- היה נשכר והיה משתדל להפוך גילויים אלולעזרה ממשית בבעיות שנוצרות יום יום. חברי המזכירות שתפקידם לבצע את החלטות הקבוצה ולנהלה בצורה שוטפת וחלקה, עומדים לעתים קרובות בפני הפרובלמטיקה של בדידות כשנוצרות מתיחויות בין הממסד שהם מיצגים אותו, בכוח בחירת החברים, ובין ציבור החברים.
לא פעם נוצרת הרגשה של חוסר אמינות וביקורת לא מוצדקת בין הציבור ובין המוסד המבצע שהציבור עצמו בוחר. לי יש רושם שלאחר שבחרנו בחבר שישא בתפקיד אין אנו מגישים לו את העזרה המרבית על מנת שיוכל גם לשאת בתפקידו במלוא ההצלחה. הדבר התבטא בשיחות שקיימנו בקבוצה בשאלות האחריות והסמכות שבסיכומם בוטאה יותר שאלת הסמכות ופחות שאלת האחריות, כיווןשברור לכול משום מה שהאחריות נופלת באופן בלעדי על אותו בעל תיק במזכירות וחדלה להיות עניין לחבר זה או אחר בקבוצה.
הדרישה לאחריות מצד כל חבר בקבוצה על מה שנעשה בה היא, בנוסח אחר, דרישה למעורבות יתר של החברים במוסדות הקבוצה, בהשתתפות באספותיה, בהתייחסות בכתב ובע"פ לשאלות הבסיסיות המתעוררות בקבוצה.
כאשר נוצר פער בין נושא האחריות ובין אלו שמטילים את האחריות על בעלי התפקידים ומשתמטים מברור וטפול בשאלות העומדות על הפרק נוצרת מתיחות ובריחה נוספת מרצון נשיאה בעול והמעגל לא נסגר.
מאידך עידוד החברים בעלי התפקידים תוך סיוע מעשי ונפשי במשך הזמן בו הם נדרשים לפעול יחליש את ההתנגדות להיבחר ויגביר את כוח ההתמודדות עם הבעיות המתעוררות חדשים לבקרים.
במסגרת זו קיים יסוד חשוב, והוא מסגרת הפעולה העומדת בפני בעל התפקיד
הקבוצה בנתה לעצמה מסורת של תקנונים ונוהגים שנבדקו, ונבדקים מידי פעם מחדש, ע"י מוסדות הקבוצה.
מזכיר הפנים, מרכז המשק ואחרים ,כפופים למרות תקנונים אלו וחייביםלפעול לפיהם. גם מידת הגמישות בטיפול בבעיות נעצרת בשלב מסוים מול התקנות המחייבות. לא פעם נתקלתי בשאלות הפרטיות בעימות שנוצר בין החבר, הפרט, ובעייתו ובין התקנון הקיבוצי המחייב את מ.פ. כשמגיעה הבעיה התקנונית לאישור האישי היא מקבלת מימד אחר,
משמעות אחרת וממילא עומדת הרגשה שהינה ,הקבוצה , גורמת עוול לאותו פרט שאף הוא השתתף (או יכול היה) בקביעת התקנון ופרטיו.
חייבים אנו להבין שמסגרת כקבוצה מחייבת את הציבור כולו, ואת הפרט הנתון בתוכו. כשביצירת התקנה יש לחשוב, עד כמה שאפשר, איך יראו הדברים בשטח, ובזמן הטיפול בשטח יש להתחשב במגמות התקנון ובכוונת המחוקק. עדיין אנו מנהלים את ענייני הקבוצה בדמוקרטיה ישירה המכריעה בשיטת רוב ומיעוט, ומחייבת את המיעוט כמו את הכלל, לאחר שהוחלטו החלטות.
יש להחלטות אלו אופי של פסק דין הלכתי (ותקנות ציבוריות שייכות לעולם ההלכה). וכפי שמבחינת ההלכה קיבלו עליהם אפילו ג' רועי בקר הוא פסק דין מחייב במשמעות דתית הלכתית אף החלטות הציבור מחייבות ובעלות תוקף דתי משפטי. סמכותו של פסק זה נאצל לציבור בכוח הנחייה "שקיבלו על עצמם" לאחר הצבעה: מחייבת את הפרטים של הציבור לא פחות מפסק הלכתי אחר.
יחסים פנימיים הרמוניים בין מוסדות הקבוצה קרי- אסיפה, מועצה, ועדות, מזכירות. הרמוניה זו היא חלק ממה שקרוי "איכות החיים" בקבוצה,
מושג הכולל בתוכו את כל אותם נושאים היוצרים לחבר הקבוצה את הרגשתו הטובה ונותנת משמעות לחיים בתוכה. עם סיום התקופה ברצוני להודות לאותם חברים שעזרו לי במהלך השנתיים האחרונות, לאותם חברים אשר ידעתי שנכונה אצלם עצה טובה ולעיתים מילה טובה ועי"כ הקלו את המעמסה בטרדות השוטפות.
אין לי ספק שבמסגרת העבודה נעשות גם שגיאות ובהחלט היה ויש מקום לביקורת במידה שאין מטרתה קנטור גרידא. על השגיאות לא נותר לי אלא לבקש את סליחת החברים,
על הזכויות ישפטו החברים עצמם.
לבסוף ברצוני להציע את תפילת מזכיר הפנים שהשתדלתי לכוון בה מידי בוקר.
"יהי רצון מלפניך ה' ...שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע ומחבר רע ומשכן רע ומפגע רע...ובין שאינו בן ברית." תפילה זאת היה רבי יהודה הנשיא אומר יום יום לאחר תפילת עמידה וע"י ברכות ט"ז: תפילה זו מבטאת את תפילתו של אדם הנושא בעול הציבור ובכל יום מבקש מבוראו שיעזור לו להתמודד עם תפקידו.
שנה טובה
מ.פ. ש.הקשר 1973
|
