פרשה נשכחת
אחד ההישגים החשובים של הקה"ד בשנה שעברה היה התקדמות משמעותית לקראת הקמת ישיבת הקה"ד. התוכנית קורמת עור וגידים, טובי מחנכינו מתמסרים למפעל. אין מגבלות תקציביות ואנו מצפים ממנה השראה והשפעה על חיי הרוח והדת בציבורנו. לנוכח הבשורה המשמחת עולה בזיכרוני פרשת הישיבה הראשונה של הקה"ד או יותר נכון של הבח"ד. הקה"ד ואפילו הקבוצה הראשונה טרם נוצרו.
הישיבה התקיימה בשנת 1929-31 בפרנקפורט.
ומעשה שהיה כך היה. כשקיבלתי באותה שנה את הנהלת חוות ההכשרה ברודגס, היה זה מקום הריכוז הכמעט בלעדי של חלוצים דתיים בגרמניה.
מספרם היה מועט. תנועת נוער המחנכת לקראת חלוציות הייתה עדיין בחיתוליה. החברים הגיעו להכשרה כבודדים. כל אחד מסיבות ומחשבות משלו.
כל שנה התלבטנו קשות כיצד לאכלס את החווה שהייתה מיועדת לשלושים חלוצים. לא היה מקום רב לסלקציה.
הנוער מהחוגים הדתיים המבוססים שזכה לחינוך דתי טוב בבית ובבתי ספר תיכוניים, עדיין היה רחוק מציונות ומהכשרה.
בארץ טרם הייתה לנו נקודת אחיזה. רק באותה שנה נוסד גרעין העלייה הראשון לרודגס שקיבל עליו את המשימה להקים את הקבוצה הדתית הראשונה בארץ.
על אף המצב העלוב הזה היו לנו אמביציות גדולות. הייתה לנו, לפחות לאלו שעמדו בראש ההכשרה הרגשה ברורה שלמעשה שלנו נועדת חשיבות היסטורית, כי עד אז בניין הארץ היה מזוהה עם התנועה החלוצית החילונית,
היא שקבעה את דמותו של היישוב.
התקווה לשנות את פני הדברים הייתה תלויה ביכולתנו להשתלב במהירות בפועל בבניין הארץ ולהפוך כאן לגורם של ממש. אך הפער בין החזון והמציאות היה עצום. לא רק מבחינה כמותית אלא גם מבחינת הפוטנציאל הרוחני והדתי. מבחינות אלו מצבנו היה דל עד לייאוש.
החברים קיימו מצוות כל אחד כפי שהיה רגיל. ואמנם עלה בידינו ליצור
הווי יפה של שבת וחגים כציבור מלוכד ועובד. אך ידיעת התורה ולימוד התורה נעדרו כמעט כליל.
לא היה בינינו אף אחד שידע ללמוד גמרא, שיעורים כמעט שלא התקיימו.
ספרייה תורנית לא הייתה בנמצא. וגרוע מזה, חסרונה כמעט לא הורגש.
לפיכך עלה הרעיון:
אם צעירים בעלי ידיעה תורנית לא רצו לבוא להכשרה, היה עלינו לדאוג שהנמצאים אתנו ישלימו את החסר על ידי לימוד בישיבה.
לא היה קל להחדיר את הרעיון לשורותינו, ועוד יותר קשה היה להוציאו אל הפועל. כסף לא היה, פשוטו כמשמעו, ואנחנו נאבקנו קשות מחודש לחודש לאזן את תקציב החווה על אף תנאי החיים הירודים. גם ישיבה מתאימה לא הייתה. בגרמניה היו קיימות רק שתי ישיבות בפרנקפורט אחת על רמה טובה אך של הקהילה הנפרדת, שרבניה היו אנטי ציונים מובהקים. ואחת של ד"ר הופמן שהיה מראשי המזרחי בגרמניה.
אלא שהישיבה השנייה לא הצטיינה ברמתה.
מספר התלמידים היה מועט. הם באו בעיקר מחוגי יהודי מזרח אירופה
שהיגרו לגרמניה וטרם השתרשו בתרבותה.
ההורים חשבו לחסן את ילדיהם נגד השפעת ההתבוללות שאליה שאפו הצעירים בכל ליבם, וכן היה שם קומץ של תלמידים שבאו ממזרח אירופה במגמה לרכוש דרך הישיבה השלה אירופית. מכל מקום הישיבה הזאת הייתה האפשרות היחידה בשבילנו.
הרב הופמן לא התלהב מהרעיון, אך לא היה יכול להתנגד.
הוא הפנה אותנו לגבאי הקהילה שהיו ממונים על הישיבה , ואלו ראו בנו נצרכים שבאו לנצל את הקרנות או את ההקצבות שהקהילה העמידה לרשות הישיבה ביד קמוצה.
לא יכולנו לבוא בדרישות מיוחדות, היה עלינו להסתגל למסגרת הקיימת, הייתה פנימייה. ארוחות בוקר וערב היו מותנות בהופעת התלמידים בזמן לתפילה. לארוחת צהריים ולשבתות חולקו התלמידים לבעלי בתים שהתנדבו לשם צדקה לכלכל את הבחורים. הלימודים הצטיינו לא בכישרון פדגוגי ולא ברמה, אבל לגבי חברינו שהיו מתחילים זה היה יכול להספיק.
אחרי מו"מ מייגע שיגרנו בחורף 1929,1930, שישה מחברינו לישיבה וכן עשינו בחורף שלאחר מכן. הם החזיקו מעמד. ניצלו את הזמן וחזרו להכשרה עם פרוס העונה החקלאית. בקיץ זמני העבודה בחקלאות היו למעשה, בלתי מוגבלים מהנץ החמה עד שקיעתה. לא נשאר זמן רב ללימודי קודש. אך משהו מאווירת הלימודים נדבק .
במרוצת הזמן הגיעו להכשרה בוגרי תנועת הנוער שלנו והאקלים התרבותי והדתי בהכשרה החל להשתפר.
ב1932 גבר בגרמניה המשבר הכלכלי והפוליטי, ערב עליית היטלר לשלטון, והעמיד אותנו בפני בעיות בוערות אחרות לגמרי.
לא היה עוד מקום ואפשרות להמשיך בישיבת הבח"ד.
מכל מקום נוצר אז הקשר הראשון בין תנועתנו לבין הישיבה.
יובל שנים עבר. הזמנים השתנו, הקה"ד נעשה לגורם לא מבוטל במדינה ולכוח מניע גדול להתיישבות דתית ולחינוך דתי. הרבה מהחזון, יותר ממה שיכולנו להעלות על הדעת, התגשם. אבל ארוכה הדרך לפנינו ואין עלינו לגמור את המלאכה. היוזמה המחודשת להקים את ישיבת הקה"ד כחלק אורגני של המערך החינוכי שלנו, פותחת אופקים לעתיד.
אברהם הרץ 11/11/1977
|
