חברא קדישא
הם לא מקבלים על זה משכורת, גם לא כבוד או מעמד מיוחד. למען האמת, זה אפילו לא נחשב להם כתורנות. זה החסד המושלם, מי שזוכה לו, כבר לא יגמול להם לעולם. מכל המוסדות, הצוותים והועדות בקיבוץ, החבורה הזו היא אולי הנפלאה ביותר. ז' באדר הוא יום החברא קדישא. אותה חבורה מצומצמת של חברים וחברות שמתחילה לפעול רגע אחרי שד"ר מיטל קובעת מוות. תוך דקות, גם כשמדובר בליל שבת ב-2 בלילה, הם מגיעים להוציא את הנפטר. בדרך, הם מעלים זכרונות משנים ארוכות של הכרות - "עבדתי אצלו כשהיה מנהל הגד"ש" או "היא הייתה הגננת שלי". וסיפור מצחיק או חיקוי מחוייך.
ואחר כך מכינים את הלוויה, ואת בית האבלים, כסאות נמוכים, ספר תורה, סעודת הבראה, ומוודאים שיהיה מניין...
וה"טהרה" למת, העיסוק הכה מרתיע במה שאנו מנסים כל העת להדחיק ולהכחיש. בלי גועל ובלי רתיעה. בכבוד אין קץ ובאהבה גדולה. בדקדוק ובהקפדה על מנהגי הקהילה.
וחופרים וקוברים וסותמים ומכסים. ואחרי שהכל נגמר, מתכנסים שוב בחדר הטהרה ומנקים ומסדרים. ואם הנפטר היה מעל גיל 80, אז הם פותחים בקבוק משקה, ושותים "לחיים". להבדיל בין החיים ובין המתים. עד ביאת הגואל.
חבורה קדושה, יהי חלקי עמכם... אילעי עופרן 22/2/2018 |
