מיומנו של מזכיר פנים
ממיין התפוזים
הבדיחה ששמעתי לאחרונה מצאה מאוד חן בעיני, לא רק בגלל ערכה האמיתי, אלא בגלל היחס המיוחד שבו התייחסתי אליה .יחס זה נבע מן המצב האישי המיוחד בו אני נתון.
קראו את הבדיחה ויתברר לכם מה המקור להרהורי ליבי.
שח איש לרעהו על הקשיים בהם הוא נתקל במקום עבודתו:
-"תאר לעצמך, הנני עובד במפעל ליצוא תפוזים, במשך שמונה שעות ביום אני עומד כפוף על גבי סרט נע שעליו נעים תפוזים -ועלי למיין אותם לפי גודל: גדולים, בינוניים וקטנים. ובערב לאחר יום העבודה אני ממש הרוג.
-אני מבין, וודאי הגב כואב לך.
-לא חברי, אין זה הגב, זה הראש כואב, המוח! עלי לקבל במשך היום מספר כה רב של הכרעות גורליות: מה גדול , מה קטן ומה בינוני"
מצבי, חברים, דומה למצבו הנפשי של אותו עובד במפעל ליצוא תפוזים. גם אצלי, לא הגב ולא הרגליים סובלות מכהונתי כמזכיר פנים, אלא הראש. כל הכרעה היא תוצאה של משא ומתן, קצר או ארוך, ביני לבין עצמי או ביני לבן שיחי.
בסופו של דבר אני מחליט. באם העניין לא נגמר מסתבר שהנימוקים שהעליתי
בנפשי, בעד או נגד , לא הכריעו. המאבק המתמיד בין רוב ומיעוט אשר קיים תמיד בעולם הדמוקרטי, הוא תמונה מוגדלת מהמאבק המתרחש בליבו של כל אדם כשעליו להכריע הכרעות קטנות או גדולות.
לא תמיד אפשר להבחין בין מה שנקרא הכרעה "גדולה" לבין מה שנקרא "הכרעה קטנה" , בעיקר בדברים הנוגעים לציבור כולו. כל הכרעה עלולה ליצור תקדימים בעניינים קלי ערך, יחסית, יותר מהכרעות הנראות כנורמליות ובעלות משמעות רבה.
בקבוצתנו, נדמה לי, קשה במיוחד להכריע. שאיפתנו להיות או להראות כ"ליברלים" גרמה לכך שבמשך שנים רבות התחמקנו מנקיטת עמדה או קביעת כללים שיאפשרו שליטה ופיקוח על עניינים מסוימים בשטח החברה, התרבות והדת.
אווירא דחודש אלול הביאה אותי מהרהורים על בדיחה למחשבות על תהליך הכרעה, על טיבה ואח"כ לביקורת על הדרכים בהן הלכנו בעבר...
אם אמשיך אגיע לנקודה "מכרעת"- אז מה יהיה עם "ממיין תפוזים "כמוני?
יוסף הרטום ער"ה תשכ"ו |
|
|
|
