החובות שהקבוצה מטילה על הפרט
משפט פומבי שופטים: יו"ר: הרב שמשון רוזנטל. סניגור: שלמה אפטרוט, צוריאל דיאמנט.
קטגור: דוד אינטריליגטור
היו"ר פותח: הפותח קורא את המכתב האשמה לפי הספר (ראה את הספר...)
אחרי קריאת כתב האשמה מציע לקהל לבחור בשופטים, הוא מציע שמבין הארבעה שעומדים להבחר, לבחור את משה כהן וישה שטרן.
נבחרו: עזריאל זמוש, יששכר שטרן, מוב כהן, בנימין וולף.
היו"ר נותן רשות הדיבור לקטיגור: אני מאשים בהשתמטות החובות שקבוצה מטילה על הפרט. אין אני מכוון לכל פרט ופרט, כי למספר שעולה, יורד, אפילו אם הוא מיעוט, ניכרת השפעתו ברמה התרבותית וביחס לחברים.
אני רוצה מקודם ¬לנמק? את הדיבור על תפקיד הקבוצה, בכדי לקבוע עד כמה שהפרט סוטה מהדרך שקבוצה דתית בוחרת לו.
יש לציין קו אופייני, הקבוצה היא צורת חיים המאפשרת לפרט שלה שיהיו תמיד דרוכים ומוכנים לתפקידים ציבוריים. אם אנו מדברים על פרט של ציבור מסוים, יש לדעת מה זה ציבור. אין להשוות צבורנו עם ציבור של קהילה או קהילה של הגולה. להבא כוונתנו לציבור שחי מיגיע כפיו.
מהי המגמה של הקבוצה הדתית? קבוצה נוצרה מתוך שלילה, מהכרת החיוב. הסתכלה מה שיש בסביבה; חיים ציבוריים לא מתוקנים. ראינו? ונוכחנו שחיים של הציבור הדתי הוא סטיה מהדרך שראוי לו ורצינו לתקנו. לא אוכל לעמוד על פרטי השקפתנו, אבל יש לבחור כמה דברים:
אמרנו בשובנו לא"י, יש להכניס במשטר הכלכלי את העבודה. עלינו להפוך המוני ישראל לציבור עובדים. אם ציבור זה במשטר הזה, לא נמצא סיפוק בחיינו. הדאגה הכללית במשטר הקפיטליסטי, שאין אפשרות לפיתוח הפרט במובן הרוחני. רצינו צורת חיים שמאפשרת גם חיי עבודה וגם חיי חופש ותרבות. ציבור עובדים במשטר הזה, מדוכא שאינו יכול להתמסר לעניינים רוחניים. נוכחנו שהקפיטליזם, בצבירת רכוש וכו' מתנגד להשקפה דתית. רצינו להפוך את המשטר הקפיטליסטי וליצור משטר חדש הבנוי על יסודות חקלאות ולא להשתעבד לקפיטליזם. עדים אנו בעולם ובארץ שרק מי שמשועבד לקרקע ישבע לחם. עלינו למצוא דרך להיות חקלאי וגם איש חפשי לתרבות. וזה דחף אותנו ליצירת הקבוצה. אמרנו: עלינו ליצור מסגרת שמבטיחה חיים להשקפתנו הדתית. ברור היה לנו: אם הקבוצה היא מסגרת אין זה אומר שהקבוצה מסלקת כל המכשולים. רק מסגרת אבל לא תוכן. צריך היה לכן להיות ברור, שעם כניסה לקבוצה, לא גמרנו כבר את צעדנו, אלא רק מוצא שממנו נתחיל לצעוד בדרכנו. עלינו היה איפה למלאת את מסגרת זו של הקבוצה. זאת אומרת, יש סכנה שחבר חושב שעם כניסתו גרידא, כבר ממלא הוא את חיי תורה. אמנם יש לו פנאי לענין מהעבודה אבל הקבוצה רק מאפשרת אבל אינה פותרת, אלא כל פרט ופרט צריך למלאות ולהשתדל להשיג את מה שמאפשרים לו.
ניתנת לנו מסגרת למלאות את התוכן. נשאלת השאלה: באיזה מידה ניצלנו את, האם כל פרט ופרט השתמש במסגרת הזו? ומלאו בה את מה שדרשנו.
יש לקבוע עוד דבר יסודי: בצורת החיים. הקבוצה במהותה לא נוצרה למילוי דרישות מסוימות, אפילו אם הן אידיאליות. אם אמרנו שאנו רוצים להיות מקום קליטה להמונים. הקו האופייני של הפרטים להיות דרוכים לקראת תפקיד ציבורי ופוליטי. הוא אינו יכול להסתפק עם דבור! ותא שלו שקשו מצב, אלא להבין שיש לעשות ולפעול למען רכישת המונים. מתוך זה יוצא: התנועה הקיבוצית היא תנועה חקלאית, קשורה עם הקרקע אבל מצד שני. התנועה הפוליטית שדורשת להיות קשורה עם המון ושכבות העם. על הפרט לדעת שאין הוא לנחלה ומנוחה אפילו אם הוא להתנחל. אפילו אם זה במקצת פרדוקס. - אין שלוה לפרט בקבוצה. בלעדי עקרון זה, אין לפרט מקום בקבוצה.
יש השאלה עד כמה הפרט הבין את זה.
האשמתי הראשונה:
הפרט בחייו היום-יומיים שוכח אם התכוון ומתחשב רק עם המסגרת. בהמשך חיו בקבוצה, שוכח לשאול האם הוא וחבריו חיים עם תוכן.
החבר חושב, טוב הוא ממלא את עבודתו באיזה שטח, כבר מסתפק. מסתפק בעבודתו היום-יומית, בלי לחשוב איך לשפר את המשק. ואיך להכנס יותר לאחריות. ע"י זה נוצר בקבוצה, נוצר מספר אנשים שמתעמק בשאלות המשק ומצד שני יש מספר חברים שאינם מתעניינים ולפיכך יש אי-שוויון בקבוצה. יש חברים שיודעים להעריך את הדברים וחלק לא.
ב) בשבילנו ובשביל הקיבוץ הדתי:
הפרט אינו מנצל את השעות הפנויות כדי ללמוד ולהשתלמות הרוחנית. הקבוצה נותנת לפרט, לקבוע עיתים לתורה, עד כמה שזה אפשרי לעובד. אבל לפי רוב אינם מנצלים את זה ומבזבזים את זמנם. הבודד החקלאי עובד 14-16 שעות, אבל אנחנו ויתרנו על זה ומצטמצמים ב 9 שעות בכדי לתת לפרט אפשרות ללמוד. אופיני בשביל הפרט שלנו : שאמנם הפרט רוצה שיהיו חיים תרבותיים, אבל בעצמו אינו רוצה לעשות. נוצר מצב תרבותי ירוד שמשפיע גם על שאר החברים שאולי רצו ללמוד. ביצירת חיים ערים יכולנו להרים את הרמה התרבותית, אבל אין מאמץ לתפקיד זה.
הפרט מזמן שנמצא בקבוצה לא עלה בערכו התרבותי הדתי. צורת חיים שלנו דורשת הרבה אבל אם אינם ממלאים את זה, אז חיים כאלה נעשו לשלילה ולמעמסה. חשבנו שע"י יצירת החיים המתוקנת נעלה את הפרט, וניצור את הקבוצה שתשפיע גם על הסביבה, אבל במקום זה אנחנו מקלקלים את הפרט שלנו.
יש חברים שעם כניסתם בקבוצה, פטור הוא מכל מיני דברים, שהם מובנים לכל מי שנמצא מחוץ לקבוצה. למשל מידת הכנסת אורחים, חבר חושב בהמצאו בקבוצה כבר פטור הוא מדברים אלה.
יו"ר: נותן רשות לסנגוריה.
הסניגור:
הק' כבר קבע; שיצרנו את הקבוצה להשיג מטרה מסוימת שהוסברה כבר. אם אמרו שכבר יצרו את המסגרת, ז.א אם מסגרת אז רצוי גם למלאות בה תוכן. צריכים איפה לשאול: היות שהמסגרת ריקה, ואנו רואים שהמצב כפי התאור, אין חיים תרבותיים, אין יחס בין חבר לחבר, יש רכילות ואין התענינות במשק. ובכן מה היא הסיבה? יש לשאול , האם התכן הוא לפי זה מה כפי שהמתואר, האם גם כל הפרט חושב ככה? נשאל לעצמנו, לכל חבר וחבר: האם הוא בכניסתו ידע מה שהקבוצה רוצה? האם הסבירו לו איך שיוצרים את זה? האם הוא ידע שיש ללמוד בכל יום ויום? האם בכניסתו ידע בדיוק איך שהוא במבנה כה גדול של 200 איש, ידע מה תפקידו? האם הוא יכול היה להיות אחראי בעד כל מה שעובדים. – האם הוא ידע איך להעריך את השני?
לזה יש להגיד: הפרט לא ידע מה תפקידו בקבוצה ומה תפקיד הקבוצה. יש דבר פשוט : בן אדם לא נברא בכל הקנינים שיש בעולם. אינו נברא בשביל שהוא יכול לבד למצוא את הדרך. לכל בן יש שאיפה משלו. דווקא הדברים שדרש הקטגור, הן דברים של שאיפה ולא של הגשמה. יש דברים שלעולם הבן אדם ישאף אליהם בלי להשיגם ולהגשימם.
הפרט חשב למצוא פה חיים מתוקנים ושאיפה גם בחיים חברותיים מתוקנים. לא היה אף אחד שחשב שבכניסתו כבר יסתפק לגמרי, אלא חשב למצוא, וע"י להיות מושפע ולעזור. אבל בלא מצאי, לא עזר.
יש פרט ופרט, יש פרט שיכול להשפיע ויש פרט שיכול להיות מושפע. יש פרט שמוכן לקבל מזולתו ובה במידה שלציבור יש אנשים שמשתמשים בהם בכדי להשפיע על קהל, הם משפיעים על הכלל. אלא, אין בכלל אלא מה שיש בפרט. נניח שבתנועתנו יש אנשים שיכולים להסביר להשפיע. אנו עומדים במשבר בין הגלות שהיתה ובין מה זה שעומד לבוא. לא יכולנו למצוא את הדרך.
אם הקט' אומרת, שאין הפרט ממלא תוכן, יש להגיד שלא יודעים במה. – השיעורים שנותנים, אמנם נותנים תוכן, ז.א שאינו מוצא תוכן שהוא מחפש. אם למשל אנו מסדרים שיעור תלמוד, האם הוא שיעור מתאים?
לעניינים משקיים: האם כל פרט צריך להיות אחראי, ויכול להיות אחראי? כי המבנה אינו נותן להכנס ולהתמצא בתוך הדברים. זה דברים שנותנים רק למעטים. המעטים הללו אינם מסבירים לפרט בדברים הקשים הללו. היחידים צריכים להסביר לפרט בכדי לקרבו לנפש. ועוד דבר: האם יש פה משק שכדאי לטפל בה? אין פה משק, שמושך את ליבו של הפרט. החבר ה... אינו בונה לו משק שלו, אלא עובד עבור איזה חשבון מסובך שאינו מבין.
היחס בין חבר לחברו:
הדברים לפי תאור הקט' ואין אני בא להגן על הפרט. הפרט לא צריך להיות יותר גרוע מהבודד. אבל יש גורם זה:
יש הרכב משתנה מיום ליום. חברים עוברים ושבים. החבר אינו רואה את עצמו קשור עם הדבר, ולא קשור גם לחברו בעבודה.
|
