חג אסיף - קללת הברכה

מבית - חשון תשל"ח 503

חג אסיף – קללת הברכה

אמר רבי זעירא: "בוא וראה כמה חצופה היא ארץ ישראל שעדיין עושה פירות"..

ירושלמי תענית ד' ח'

על משקל דברי רבי זעירא –

בוא וראה כמה חצופים נוטעי קב' יבנה שעדיין המטע נותן פירות ועוד בכמויות.

עוד בהיותי בנח"ל נדמה לי שבבסיס הטירונים קבלתי שאלון, ובו השאלה הבאה: "איפה היית רוצה לעבוד כאשר תגיעי למשק". השאלון היה ביוזמתה של ו. קשר של אז שקראו לה אז 'ועדת תיאום'.

ומה עניתי לשאלון זה: "רצוני לעבוד בענף חקלאי כלשהו". לא היה לי שום מושג לקראת מה אני הולכת. עשיתי חשבון לעצמי, הינך חברת גרעין שהולכת לקיבוץ והתשובה באה מאליה, לחקלאות. ראיתי בחקלאות ערך (גם היום).

הגענו ליבנה ואותי שיבצו לעבודה בכרם. רבים עוד זוכרים שהיה כרם ענבים וכרם זיתים ומטע קטן של תפוחים, שדרך אגב לנו, לחברים מהנח"ל, לא נתנו לדרוך במטע זה כי בתפוחים עבדו רק "מומחים". התפוח אז זכה ליחס מיוחד.

דרך ארוכה עברנו מאז ועד היום גם אני וגם המטע. התקשרתי לענף זה וראיתי בו את מקצועי ומקום עבודתי.

עץ פרי הוא גידול אשר לכאורה מתחיל מכלום. אתה תוקע לאדמה מקל קטן ויבש ואתה הנוטע מחכה מתי מקל זה יראה סימני חיים. מן הנטיעה מלוות אותו עוד שלוש שנים, של עבודת עיצוב צורת העץ. לאט לאט אתה נקשר לעץ, כמעט מכיר כל שתיל. יש מיוחדים הזוכים לטיפול נוסף. בקיצור, מתקשרים.

נשארנו היום עם מטע של 100 דונם אשר נטוע בשיטה מיוחדת הבאה להקל על העבודה, לייעל אותה, ולהפוך אותה לנעימה. ובכל זאת ענף התפוחים נשאר ענף עתיר עבודת ידיים. מה שקרוי עבודה ידנית, אשר לא נאה ליהודי לעסוק בה. לצערנו הרב, נגע זה לא פסח עלינו.

היום המכונה קורצת לצעיר יותר מכל עבודה אחרת, וחברים צעירים לא רוצים לעבוד בענף זה.

אבל עובדה היא שאנחנו נשארנו עם 100 דונם תפוחים ויש צוות של נוטעים שרכשו ניסיון. במשך השנים הגענו למטע יפה. אני מרשה לעצמי לומר ואפילו לטפוח על השכם שהגענו לאחד המטעים היפים בדרום הארץ, ואולי למטע הכי יפה, הן בצרת העץ, הן בגודל הפרי וכמובן ביבול. אם במטע הישן הגענו ל- 4 טון לדונם והוא נחשב למטע יפה, הרי השנה הגענו לממוצע של 7 טון ויותר והמטע רק בראשית דרכו.

וכאן אני רוצה לעבור ליחס שענף זה זוכה אצלנו. כבר ציינתי שרוב העבודה נעשית בידיים וכמובן בעונת הקטיף ועוד כשיש שפע כזה יש צורך בהרבה ידיים עובדות.

לצערי הרב ולפי דעתי, מרכז המשק ומרכז כח אדם, לא עשו מספיק כדי לעזור לצוות העובדים להתגבר על עבודה זו, שהיא עונתית ודחופה. אני רוצה להסביר שכאשר עובדים עם מספר רב של אנשים שדרך אגב רובם חדשים ולא ראו עץ פרי בחייהם (ומדברים בליל שפות), צריכים כמה אנשים מובילים. זאת אומרת, כמה חברים שיעבדו עם כל ההמון הזה. וחברים כאלה לא היו לנו.

במשק חקלאי, בעונה הנקראת עונה בוערת, היו צריכים להפסיק עבודות לא בוערות, קרי שירותים (עם כל הכאב הכרוך בכך) ולתגבר את הצוות האחראי במטע. אני לא אומרת זאת סתם, אני זוכרת שנים שסגרו ענפי מלאכה וחברים אלו באו ועזרו, ונדמה לי שגם נהנו. אבל השנה דחוף יותר היה להרוס צריך שוודי לדוגמא מאשר לקטוף תפוחים.

היו שנים שנעזרנו בילדי ביה"ס הגדולים על מוריהם, אבל היום, מאז ביה"ס המשותף גם זה ירד.

עשינו גיוסי בוקר ואחה"צ ויבואו על הברכה כל אלה שנתנו יד. ולכל אלה שלא באו ויכלו לבוא ברצוני להזכיר להם שהמטע שייך להם כמו שהוא שייך לי.

היום, המצב הוא שלא השתלטנו בכוחות עצמנו על הקטיף ומכרנו חלק מהפרי על העץ, מה שנקרא דמן, לאחד מ"בני הדודים". אני רואה בזה ירידה תלולה בערך העבודה שלנו. אם קבוצת יבנה לא מסוגלת לעמוד בעבודה זו אז אולי גם לא מגיע לנו מטע כזה וחבל.

ירדנה רונן