רימונים 
פעם רימונים גדלו ביבנה כענף חקלאי.
היום נשארו רק הברושים, והאדמה הקלה, אשר קצת דומה לחמרה, וכמעט שכחנו, שהיו
שם שתי חלקות יפהפיות של רימונים.
בית הקברות מכסה את סיפורי המקום העלום, אשר ילדינו אהבו לשחק שם, ולגלות
את מנהרת השועל ואת פרחי החורף המיוחדים, כגון: הצבעוני, ואפילו כלניות אדומות ...
לאן נעלמו כולם?
הבה נספר הפעם את סיפור הרימונים שלא נתנו מעולם את ריחם – כי כידוע
לרימון אין כלל ריח, אל רק גרגרים המשולים למצוות.
בשנות החמישים רצינו לנטוע מטע רימונים, על מנת להשלים את מעגל השנה בין
עונת התפוחים והכרם. הציעו לנו את שטח "בור החול", אדמה ללא שימוש, פרט
לבית הקברות הקטן שבצד דרום.
הזנים: "וונדרפול" – האדום החמוץ ו"ראש הפרד"
החיוור והמתוק (איזה שם קומי לזן טעים!). זה היה כל המבחר של הזנים בארץ. המשתלה
שהומלצה היתה בקיבוץ הצעיר חצרים, ובמועד המתאים, ביום קר וחורפי, נסעתי באוטובוס
לבאר שבע ומשם בטרמפ עד לקיבוץ הזעיר. קיבלתי שני שקים מלאים שתילים שהעמסתי בעצמי
וסחבתי ליבנה (בימים ההם נפוץ הסיפור המשובב, שהשר לוי אשכול הציע למתיישבי הקיבוץ
הצעירים, בוגרי עליית הנוער, לוותר על המקום השומם עם המים והקרקע המלוחים.
כי יותר זול לשכן אותם בית מלון בתל אביב!). הם ראו עתיד בענף חריג
זה, הכינו לנו שתילים לתפארת, גדולים וארוזים היטב.
שתלנו בשמחה את שתי החלקות. בפעם הראשונה נטענו בקלות, בלי "הבוץ
היבנאי". אבל טרם ידענו כמה קשה לקטוף את הפירות. בילינו ימי גשם רבים בגיזום
ולמדנו להיזהר מן הקוצים הארוכים. הפרי שקיבלנו היה ממש גדול, אבל היה צורך לרסס
נגד עש הרימון, וכן התברר שהפירות הכי יפים נוטים להתפוצץ. גם על זה התגברנו על
ידי הכנסת משטר השקיה מחושב ומדויק.
לא מצאתי בארכיון שום מסמכים על הרימונים, חוץ מתאריך העקירה (1965),
ומסתבר כי הרבה אישורים נדרשו לקבלת רישיון העקירה, ועוד יותר מוסדות נדרשו לקבלת
אישור לתוספת נטיעת התפוחים על חשבון מספר הדונמים המדויק. היו אלה שנים של
הגבלת הנטיעות לטובת אזורים מועדפים, בעיקר מושבי הגליל העליון.
....לבסוף זכה בור החול לעדנה
בחנוכת חלקת הקברות הצפונית, ועדיין "דומם נעו הברושים", נשארו
השדרות שנטענו שנה לפני נטיעת התפוחים בגן הגדול (השטח הנמצא צפונית מבית הספר
התיכון).
ותם סיפור "עץ הרימון, אשר לא נתן את ריחו" !
מזכרונות
חנה יעיר  |
