ענף המטע –
העבודה היא חיינו
צילום אחד – כולנו במגפיים, מלאים בוץ ועליזים – כנראה גמרנו לשתול חלקה
בכרם.
אין קץ לימים הארוכים של עבודה מאומצת, עבודת ידיים וגבות שפופים, למן
הסימון ועד לפתיחת הבורות, מילוי באדמה, וטיפול בשתילים. ימים של קטיף ומיון
מדמדומי שחר ולעתים גם לאור פנסים! כמובן היו גם עונות שקטות של גיזום ועישוב, אבל
עבודה פיזית קשה היתה בשפע.
יש לציין את רוח הצוות, את מנוחת אמצע הבוקר, ובעיקר את החברות של
ה"עציונים" שהביאו לנו זוגות מאושרים! כמובן היו לנו הרבה חניכים,
תלמידים של אחר הצהריים, ובעיקר בתקופת הקטיף והמסיק קיבלנו את תלמידי ההכשרה –
עוד טרם הורגלו לעבודה. לא פעם פגשנו כעבור עשרות שנים אנשים שהציגו את עצמם
כ"עובדים ירוקים" בימים הראשונים להגיעם ארצה.
אבל איזה סיפוק מצאו בענף – הרי זה לא היה רק לשם פרנסה – כל אנשי
הצוות יכלו לבחור מזמן עבודה יותר קלה, ואולי גם מוערכת יותר !
כאשר הגעתי ליבנה, בחודש אלול תש"ז, אחרי לידת בצלאל ז"ל, זכיתי
ללמוד איך לגדל תינוק, בדרך לא קלה. כך נהגו על פי תקן מתמיה (תחשבו כיום ?),
שאמהות מיניקות עובדות ב"סניטציה", כלומר ניקוי בתי שימוש המפוזרים
בקיבוץ. הרעיון היה שזו עבודה שאינה דורשת לוח זמנים רצוף. אין לתאר במילים את
התנאים שהיו בימי הגשם, כאשר שכבת בוץ אדירה הסתירה את מקום העמדות, ואפילו נייר
עיתון במקום ניר טואלט כל אחד היה צריך להביא בדרכו, וההיגיינה לא הייתה שם אפשרית
כלל.
סוף סוף הגעתי לתפוחים: רק לקראת עונת הגיזום שובצתי לעבוד במטע –
בגיזום התפוחים (היתה זו חלקה מזרחית מן הישיבה – שזה עתה נבנתה). היו אלה חורפים
גשומים מאד, ובין מטח גשם למשנהו שקענו בבוץ ובעשבייה שהיתה בגובה העצים. מכיוון
שהניסיון בארץ היה דל, הזנים שהיו שם רובם נפסלו כעבור מספר שנים, אבל בזמנו כל
תפוח היה מבוקש ונמכר במחיר גבוה, כי לא היה יבוא. המצאתי שולחן מיון לאריזת
התפוחים, ותמיד הוספנו המצאות של ייעול ורכישת ציוד מודרני כדי לחסוך בעבודה
ידנית.
זיתים ראשונים: בבואי ליבנה הצעתי לנטוע באדמה
הכבדה זיתים, והמטע הראשון ניטע לאורך ה"ואדי" של משק ילדים דהיום. חלקה
זו היתה כמובן מורכבת מזנים הנהוגים ב"עמק" במרווחים של 8X8 מטר. עצי ענק, שהניבו יבול גדול, ונמסקו
ע"י פועלינו על גבי סולמות גבוהים במיוחד. מתחת לעצים פרסנו מצנחים, מעודפי
הצבא הבריטי, ואריגי יוטה מחוברים. ילדינו עבדו יחפים – ובדרך כלל גם נהנו בענף
שלנו.
בינתיים הוחלט לנטוע כרם ענבי מאכל – שכלל אוסף זנים מכובד, שכמובן
במשך הזמן השתנה, פרט לזנים מבוקשים במיוחד. הקושי היה בצורת הנטיעות בשורות
מפותלות על פי קווי הוגבה – והקורדונים (רשת העמודים והחוטים להדליה) שזזו באדמה,
והצריכו תיקונים תמידיים. ההובלות בעגלה וסוס, האריזה המדוקדקת בארגני עץ, השקילה
וההעמסה עברו במשך השנים שכלולים ומסועים שונים, אבל המאמץ היה ניכר.
בכל זאת כנראה כל מי שהיה כורם יתגעגע לרגעי הבציר בשעות השחר, לפרי העסיסי
העטוי טל, למראה האשכול "בעל הנטף על הכתף" – גאוות כל חקלאי.
בימינו נשארו רק מעט הזיתים, מאחד המטעים הגדולים בארץ, וזה בזכות מפעל
הכבישה שבשנים האחרונות דרש רק את הזן "סנטה קתרינה" שעדיין נמסק ביד,
על אף כל ההצלחות בניסיונות המסיק שפיתחנו במשך שנים.
לבסוף התעשייה גברה על החקלאות – אם זו הקידמה, מה נאמר ומה נדבר !
חנה יעיר ( זכרונות) |
