תולדות המטע בקבוצת יבנה

תולדות המטע והכרם בקבוצת יבנה / פנחס רונן

בשנת 1942 ניטע הכרם הראשון בקבוצה, חלקה קטנה בת 25 ד'. זה היה ראשיתו של הענף כרם/עצי פרי שעתיד להתפתח עם השנים. ראשיתו של הענף התאפיין במספר נתונים שחלקם ישפיעו על עתידו. הקושי הראשון היה העדר ניסיון מקצועי שהוא התנאי החשוב להצלחה. הקושי הנוסף היה אי ידיעה והכרה מספיקה של תנאי הקרקע עליה ישבה הקבוצה. קרקעות הקבוץ הן כבדות ואינן מנוקזות דיין, וככאלה אינן אידיאליות לגידול רוב עצי הפרי וגפן שדורשות קרקע קלה יותר, מאווררת, עם אחוז כלשהו של אבנית. בקרקעות כבדות נוטים הצמחים לפתח במהירות מחלות שורש הפוגעות בחיי העץ ומקצרות את אורך חייו. בתנאי קרקע כאלה חשובה מאד מדיניות השקאה נכונה שתמנע ריקבון השורשים. צורת ההשקאה בהצפה כפי שהושקה הכרם היתה אסון. חלק מהצמחים לא קיבלו מספיק מים, בעוד חלקם הגדול הוצפו והמים עמדו בשורות כשהשורשים לא מסוגלים לקלוט אותם! גם הכרמים שניטעו בשנות החמישים ותחילת שנות השישים הושקו עדיין בהצפה אם כי בצורה יותר מבוקרת.                                                                                                                                                             

קושי נוסף, אי ידיעה אלו מן הזנים הן של הענבים והן של התפוחים מתאימים לאזורנו. מלבד הקרקע יש חשיבות רבה גם לאקלים בכל הקשור להתאמת הגידולים.

בשנת 1943 ניטעו עצי התפוח הראשונים על חלקה של 20 ד'. מאחר ולרשות הקבוצה לא עמדו מספיק קרקעות, ואלה שעמדו לרשותה לא נעשה בהן סקר מקיף ומיפוי המרכיבים שיש בקרקע – שוב העדר ניסיון וידע – ניטעו זנים לא מתאימים בקרקע לא מתאימה. התוצאה: חלק מן העצים מתו ממחלת צוואר השורש עוד בטרם הגיעו לניבה. הנוטעים הראשונים יוצאי גרמניה נטו לדמות את גידול עצי התפוח כפי שהכירו באירופה, וכמובן שאין מקום להשוואה ומהר מאד הבינו זאת.

לגבי נטיעת חלקת הכרם הראשונה נעשה משגה מיותר מכל בחינה. וזה הסיפור:

חלקת הכרם ניטעה סמוך למקום שבו עתיד היה להיבנות בנין הישיבה 'כרם דיבנה'. החלקה  בשיפוע מתון לכיוון מזרח והגיעה למקום נמוך בו עבר ואדי קטן. כדי לקשור עבר והווה בהיסטוריה המתחדשת, החליטו מי שהחליטו ששורות הכרם לא תהיינה ישרות כפי שההיגיון החקלאי מחייב, אלא הן תינטענה בחצי גורן סיבובית, ותסמלנה את צורת ספסלי התלמידים כפי שישבו לפני רבן יוחנן בן זכאי בישיבת כרם דיבנה ההיסטורית! הנטיעה החצי מעגלית הזאת הקשתה מאד על העבודה, ובעיקר על העיבוד עם טרקטור הרתום לכלים. הרבה גפנים נפגעו ונעקרו בסיבובים. היה גם קשה לעקוב אחר זרימת המים בזמן ההצפה, ועוד. ברור שהכרמים הבאים ניטעו כהלכה.

ב- 1951 ניטעו עצי הזית הראשונים. בניגוד לגפן ולתפוח הזית לא דורש תנאים מפנקים והוא גדל היטב באדמה כבדה. גם נטיעה זו היתה יחסית קטנה, כ- 20 ד'. אלה היו אפוא שלושת הגידולים שהרכיבו את המטע: כרם, תפוחים וזיתים.

מאמצע שנות החמישים חלה התרחבות ניכרת בנטיעת גידולים אלה. אל הצוות הקטן הצטרפו חמישה עציונים והם יחד עם חנה יעיר היוו את צוות עובדי המטע שגדל מאד. לקראת אמצע שנות השבעים כלל המטע 250 ד' זיתים, 150 ד' תפוחים, 200 ד' כרם ענבים ו- 5 ד' רימונים. גידולי המטע דרשו עבודת ידיים רבה. העזרה של חברי המשק לא היתה כמעט קיימת מלבד גיוסים אחרי העבודה. אבל אלה לא היו משמעותיים, ואף הכבידו מאד על הצוות הקבוע שלא יכול היה לדעת כמה יתגייסו, וכמובן שכל פעם הגיעו אנשים חדשים נעדרי ניסיון. כוח העבודה הזמני ששהה בקבוצה היה הפתרון שסדרן העבודה מצא. אבל דא עקא, האנשים האלה לא היו רגילים לעבודה, לא לתנאים האקלימיים ולא לקשיים הפיזיים. חלקם גם לא הבינו עברית. נאלצנו, אם כן, להעסיק עובדים שכירים לבציר, קטיף ומסיק. וכאן מתברר הקושי הגדול לקיים מטע של עצי פרי בשנים האמורות. עבודת ידיים רבה מאד שדורשת מיומנות מקצועית, ומנגד כמעט אפס מיכון, מלבד מרסס חדש ומודרני שכמוהו הגיעו באותן שנים למשקים, כל יתר העבודות ובעיקר גיזום וקטיף הפרי נעשו בידיים. באותן שנים עקרנו חלקות כרם ותפוחים שהחלו להתנוון ולמות. צריך לציין ולהדגיש: למרות שהתנאים שלנו לגידול ענבים ותפוחים היו קשים, כפי שהוסבר למעלה, הצלחנו להגיע ליבולים גדולים ולפרי שהיה מאד מבוקש בשווקים, אבל תנאי קרקע קשים קיצרו את חיי העצים והגפנים. הצוות של המטע שעבד שנים רבות באווירה חברית מצוינת, בהשקעה רב ובעבודת ימים ארוכים היו הגורם העיקרי והחשוב להצליח. הצלחה נוספת בעלת חשיבות היתה בקליטתם של רבים מילדי הקבוצה בענף. הילדים שבאו לעבודה בשעות אחר הצהריים אהבו לעבוד במטעים. שם הם למדו לעבוד, ורבים נשארו בקשרים חבריים עם הצוות שעבד אתם.

החל משנות השמונים חדלנו לחדש חלקות כרם שסיימו חייהן. העבודה הרבה והירידה ברווחיות הביאו אותנו להחלטה זו.

נשארנו עם מטע זיתים גדול ומטע תפוחים, אף הוא גדול. יבולי התפוחים שגדלו העמידו בפנינו החלטה קשה של מיון כמויות גדולות, ובעיקר אחסון הפרי שאמור היה להיות משווק לאורך כל השנה. שתי האפשרויות שעמדו היו, האחת לבנות מערך מיון ואריזה חדש, ובעיקר בניית בית קרור חדש והגדלת הצוות. האפשרות השנייה היתה להצטרף ל"פרי הדרום" שאיגד בין 7-10 משקים שגידלו תפוחים ואגסים. יתרונות ההצעה הראשונה היו: שליטה בטיפול ובשיווק ברמה מקצועית שאליה הגענו. החסרונות: הצורך בהשקעה כספית גדולה והגדלת צוות העובדים, כל זאת כשברור שאנחנו לא משק נשירים מובהק, ועתיד גידול התפוחים באזורנו עומד בספק גדול. שנים אלו היו גם שנים של עודפי תפוחים בארץ בגלל כמויות גדולות של פרי שגידלו ברמה הן על ידי הדרוזים והן על ידי מתיישבים יהודים. המחירים ירדו ואתם רמת הרווחיות קטנה. להצעה השנייה היה יתרון אחד ברור, והוא: חברות ב"פרי הדרום" תחסוך הרבה עבודה והשקעה כספית גדולה. לעומת זאת להצטרפות היו חסרונות רבים. א. מחיר עיבוד הפרי ואחסונו לא השאיר כמעט כל רווח למגדלים. ב. צוות המפעל, הניהול וכל המתלווה למפעל אזורי היה מנופח, לא יעיל ומאד בזבזני בלשון המעטה. ג. הפרי שווק אמנם תחת תווית המשק, אולם הפדיון עבור הפרי חולק בפול אחד, דבר שגרם למשק מצטיין לקבל תמורה נמוכה לטובת משק בעל איכות פרי פחות טובה. לו היינו מצטרפים ל"פרי הדרום" כשותפים לא היינו רואים כל רווח מהענף. החלטנו להמשיך בכוחות עצמנו. אחסנו חלק גדול ב"פרי הדרום" וכך משכנו לאורך עוד כמה שנים טובות, עד שהמטע שהניב יבולים כבדים הלך ונחלש. ראינו את סופם של העצים. כוח העבודה בעיקר בקטיף הפך יותר ויותר בעייתי, עד שבסוף עבדנו עם נערים בעלי עבר פלילי מאשדוד, שבימים הראשונים הגיעו בליווי שוטר. דווקא הצלחנו לרתום אותם לעבודה, ובסך הכל זה עבר איכשהו בשלום. אבל היה ברור שזה לא הפתרון. בסוף שנות השמונים עקרנו 90% משטח מטע התפוחים. נשארנו עם שני זנים בלבד, שני זני תפוחים שפותחו בארץ, האחד "ענה", זן מבכיר לא משובח ודי בעייתי. יתרונו היחיד היה הופעתו בשוק לפני הזנים המקובלים. הזן השני "סלור" על שם מפתחו. היינו הראשונים לטעת אותו, והגם שהיה קרוב בצורתו ובטעמו לזנים האירופיים לא ראינו ממנו ברכה רבה. אלה היו חלקות קטנות ובעצם תם עידן התפוחים ביבנה.

החל מסוף שנות השמונים נשארנו עם מטע זיתים גדול.

בסוף שנות השבעים הפך גידול האבוקדו בארץ לאטרקטיבי. מטעי האבוקדו היו מרוכזים עד אז בגליל המערבי שהוכח כמקום המתאים ביותר לגידול הענף. הרווחיות היתה גבוהה, והעבודה לא היתה מרובה כמו בכרם ובנשירים. מצב זה קסם לעוד ועוד משקים באזורים שונים בארץ להיכנס לגידול האבוקדו. גם אנחנו שקלנו אפשרות לנטוע אבוקדו, ולמרות שידענו שהאזור שלנו הוא שולי הן מבחינת האקלים והן מבחינת טיב הקרקע עשינו מאמץ לאתר חלקות מתאימות לגידול. בחנו זנים מתאימים, ביצענו הכשרת קרקע יקרה, המטע אמנם התפתח יפה אבל היבולים היו נמוכים ולא רק אצלנו אלא בכל האזורים השוליים. מהר מאד צנחו גם המחירים בארץ אבל בעיקר בחו"ל לשם יועד רוב היבול של הארץ. קרוב ל- 15 שנה גידלנו אבוקדו על 85 ד' ולבסוף גם גידול האבוקדו הגיע לקיצו.

משנת 1995 נשארנו עם מטע זיתים בלבד – 180 ד'. המטע היה מורכב כולו מהזן מנזלינו עם מעט עצי הפרייה מהזן נובו. יתרונות הזן הם: יבול גבוה אך גם הוא כשאר כל זני הזית סירוגי. פרי טעים מאד ומשובח, והזן היחיד באותם זמנים שניתן להשחרה ומאד מבוקש, הן כירוק והן כשחור טבעי. השחרתו בגופרת ברזל אפשרית כאמור אולם אז אין להשוות את טעמו לזית הטבעי, שהוא מעולה ביותר. אנחנו נהגנו למסוק את הזיתים עם השחרתם על העץ, והיות והזיתים אינם משחירים בבת אחת – תהליך ההשחרה על העץ נמשך שבועות רבים – נאלצנו למסוק מסיק סלקטיבי של הפרי השחור שלוש פעמים, בעוד המסיק הירוק מתבצע בפעם אחת ויחידה. הדבר הצריך הרבה עבודה, שמירה על ניקיון הפרי לאורך זמן, תוספת השקאה ועוד. למסיק הסלקטיבי לא נמצאו מספיק ידיים עובדות. נאלצנו להכניס עבודה ערבית למטע. למרות הביקוש הרב  שהיה לזית הטבעי בבית הכבישה אליו שלחנו אותו, ובית הכבישה העדיף את הזית הטבעי שלנו על פני הזיתים ממשקים אחרים, למרות כל זאת מחיר הזית הטבעי לא היה כדאי כלכלית: היה ברור שלא נוכל להמשיך לעבוד בשיטה הזאת. הפתרון נמצא בכלי המנער פירות יבשים – אגוזים ושקדים – שהיה בשימוש במספר מקומות. לראשונה נוסתה המנערת לנער זית בכפר רופין שבבית שאן. הבאנו את הכלי אלינו לניסוי, והיינו הראשונים שרכשנו מנערת והפעלנו אותה מסחרית. המנער הצריך לעצב אחרת את העצים, לבנות את העץ על שני גזעים שיתאימו לנעור ויהוו התנגדות בשעת הניעור. זו היתה עבודה רבה ואימוץ שיטת גידול חדשה. הניעור עורר בעיות רבות. הפרי המנוער לתוך יריעה נפגע קשות בשעה שהזית נפל דרך כל העלים שבעץ עד שנחת. הפרי מקבל מכות ושריטות, ולכן יש למהר ולהכניס אותו לתמיסת סודה קאוסטיק. תמיסה שמעלימה את המכות. הדבר דרש לוגיסטיקה מורכבת וההמפעל לא עמד מספיק טוב במשימה. ההכנה לניעור מחייבת ריסוס העץ בהורמון המחליש את עוקץ הפרי ומבטיח שמקסימום פרי יתנער. לא תמיד הצלחנו לקבל את האפקט הרצוי, אם בשל תנאי אקלים לא אידיאליים בשעת הריסוס, אם בשל בעיות במינון, התנהגות ותגובת העץ, ועוד בעיות וקשיים שאתם נאלצנו להתמודד, כגון פציעות וקילוף קליפת העץ. הרציפות בניעור שנה אחר שנה בלי ספק החלישה את העצים. היבול ירד. המזיק של עץ הזית – סס הנמר – החליש  גם הוא את העצים. הרווחיות ירדה ובמצב זה הוחלט לעקור את העצים. בשנת 2002 נעקרה החלקה בגבעת השומרים – 90 ד' ובשנת 2003 נעקר מטע הזיתים במערב – 90 ד'. בשנת 1998 נטענו על 50 ד' שעליהם היו נטועים עצי אבוקדו שנעקרו שנתיים קודם לכן זיתים מהזן סנטה לפי בקשת מפעל הכיבוש.

אם כן, החל משנת 2003 היה היקף המטע בקבוצת יבנה 50 ד' זיתים מהזן סנטה, ועוד כ- 5 ד' מהזן מנזלינו מתחת לבריכה שמשום מה הוחלט להשאיר. כאן מגיע למעשה סוף ענף הכרם, התפוחים, הרימונים, האבוקדו ומרבית חלקות הזיתים שהיוו למעלה מחמישים שנה מרכיב חשוב במשק של יבנה. עצי הפרי נחשבים למלכת גידולי החקלאות. תרומתם לא היתה במישור הכלכלי בלבד. הם היו יסוד חשוב במשק המעורב. חברים וילדים רבים חוו את חווית העבודה בכרמים ובעצי הפרי. הילדים שעבדו בענף למדו לעבוד ולאהוב את העץ. לאורך שנות קיום הקיבוצים מילא המטע גם תפקיד חשוב בנוף הסביבתי-משקי ומן הסתם גם הרומנטי!

ולסיכום: ככל שהדבר כואב, לא היה מנוס מחיסולו של ענף עצי הפרי והכרם. הרווחיות הנמוכה היתה הגורם הראשי. עבודת ידיים רבה גם ייקרה את הייצור וחייבה לקחת שכירים רבים ובעיקר ערבים. נתון זה הקשה מאד מבחינה ארגונית, והתנגש באופן חמור בתפישה האידיאולוגית. תנאי הקרקע של יבנה (אדמה כבדה) מלכתחילה לא היו אידיאליים לגידולי מטע. כל הסיבות האלה גזרו את גורל המטע.

העקירה הכאיבה מאד לאותם חברים שנתנו במשך עשרות שנים מכוחם לפיתוח ולשגשוג של הגידולים השונים. עבודתם היתה קשה אולם תמיד הם בצעו אותה באהבה ובהרבה מסירות. הזיכרונות והחוויות שצברו חברי הצוות המגובש בעבודתם המשותפת תלווה אותם תמיד.