לפני 50 שנה – זיכרונות משנת הכשרה /
מרים שליסלברג
לפני 50 שנה, בספטמבר 1962, הגיעה קבוצה של אמריקאים ל"שנת י"ג" (למרות שהביטוי עוד לא היה בשימוש) לאחת התוכניות הבודדות באותה תקופה שהציעה שנה בארץ לצעירים מחו"ל – ה"הכשרה". אי אפשר להגיד ששום דבר לא הכין אותנו לחוויה כל כך שונה מחיינו בארה"ב – אחרי ככלות הכל, רובנו היו בוגרי מחנה הקיץ "קמפ-מושבה" שבו גרנו באוהלים, התקלחנו במקלחת ציבורית, ולא היו לנו שירותים צמודים – שלא לדבר על האוכל שלא היה בדיוק ברמה שלה היינו רגילים מהבית. היינו כ-30 חברה, ביניהם מויש וסטרייך,מרב שליסלברג,סם סליג,מייקליהושעז"ל, וכותבת שורות אלה. להגיד שעברנו הלם תרבותי – תהיה לשון המעטה. גם הקיבוץ היה בהלם מהאמריקאים הצעירים, אך בשבילם זה היה כבר המחזור השישי, ולמודי ניסיון הם כבר ידעו למה לצפות. כמה זכרונות... מגורים אחרי הפלגה של שבועיים באנייה, שבהם לא עשינו הרבה יותר מ: לאכול – הרבה! – לישון ולבלות, נחתנו במקום זר ומוזר. גרנו ב"מחנה הנח"ל" – שתי שורות של צריפים, שלושה בחדר, עם שטח רחב בין השורות, מועדון בקצה, ושירותים בחוץ (אחד הזעזועים הראשונים היה איכות נייר הב"ש (טואלט) – והחובה לשרוף אותו). אני, ורבים אחרים, בכלל לא ידענו מה זה נח"ל ולמה צריכים מחנה. המחנה עמד במקום ששם עומד כיום "בית ההכשרה" – הפנימיה של האולפן – והמדגריה, שביצעה כיבוש זוחל ולא השאיר כמעט זכר לשטח המקורי. בלילות היה חושך מצרים, כמעט לא היו שבילים. לקח לנו כמה ימים טובים עד שהפסקנו ללכת לאיבוד בדרך מהחדר למקומות אחרים בקיבוץ. לישון שלוש בחדר זה לא נורא. אבל קיבלנו רק ארון אחד. מה אמורות בנות אמריקאיות לעשות עם כל הבגדים שלהן?מֵיכל פרלמןז"ל, המדריך המנוסה, צחק עלינו. גם פה הניסיון של קמפ מושבה בא לעזרנו. אבל שנה שלמה זה לא כמו חודש-חודשיים במחנה קיץ. אוכל בליל שבת הראשון, בשלהי ימי חדר האוכל הישן, אכלנו יפה את המרק, מתוך קערות עם שוליים רחבים, וכמו ילדים טובים אספנו את הכלים אחרי המנה. עד ששאלו אותנו: ובמה תשתמשו כדי לאכול את העוף? ומיהרנו לשטוף את הקערות כדי שנוכל לאכול את המנה הבאה. בחדר האוכל אי אפשר היה לשבת איפה שרוצים, צריך למלא שולחנות ולחכות לתורנים (לפני ימי ההגשה העצמית). ומה עושים אם לא מכירים אף אחד בשולחן? או שמחכים עד שרואים פרצוף מוכר (אבל צריך לחזור לעבודה תוך חצי שעה), או שמתיישבים וכל כך מתביישים לבקש שיעבירו את האוכל, שאוכלים רק מה שנמצא בהישג יד. מה יש לאכול? הבשר במשורה, וכידוע, היה אפשר לברך עליו "המוציא". לא רק שאין סטייקים, אפילו עוף היה בקושי פעם בשבוע. המאכלים הפופולאריים – לחם טרי ולחמניות טריות, תוצרת המאפייה. פודינג שוקולד כמאכל קבוע בארוחת בוקר! "שלווה", הדבר היחיד הדומה ל"קורנפלייקס" להם היינו רגילים. אין פלא שהבנות התחילו לתפוח. ביצה קשה – אבל רק אחת. פעם הזעיקו אותנו לאספה דחופה במועדון שלנו, לקבל נזיפה קשה ממֵיכל, כי מספר בנים העזו לאכול 2 ביצים כל אחד. ומי היה מסוגל לאכול סלט לארוחת בוקר? נקודת אור קולינרית היתה "עוגת השבת" שחילקו לנו בימי שישי, טרי מהמאפיה. הבנות היו זוללות אותה מיד, הבנים בחדר הסמוך היו אוגרים אותה, ונהנו כשהתחננו שאנחנו נורא רעבות, והם בין כך לא אוכלים אותה. אמצעי תקשורת רוצים להתקשר למשפחה בחו"ל? תכתבו מכתב. היה בקיבוץ טלפון ציבורי אחד, ולא עודדו אותנו לנסות להשתמש בו. היה צריך לקבוע מראש, ולחכות במשרד ולקוות להגיע לשם באותו זמן שהגיעה השיחה מחו"ל. עם הפרש של 7 שעות אי אפשר היה לקבל שיחה שלא בזמן העבודה או הלימודים. אני חושבת שלא דיברתי עם ההורים שנה שלמה, וגם לא עלה על הדעת שהם יבואו לבקר, או שאנחנו ניסע הביתה לביקור מולדת. תחבורה לי היו קרובים בירושלים. והנסיעה – באוטובוס דרך בית דגן. זכור לי יום שישי אחד כשהייתי צריכה להגיע לאוטובוס בצומת אשדוד. הולכים דרך השדות כמובן. רק לא שמתי לב שהשדה היה בדיוק אחרי השקייה, ושקעתי בבוץ עד הברכיים. כשהגעתי ליעד, הדודה שלי רחצה לי את הנעליים והגרביים. מחסן בגדים במחסן הבגדים לא הבינו איך בחורות יכולות ללבוש מכנסי ג'ינס עם רוכסן מקדימה במקום בצד. בכלל, הבגדים של ההכשרה סיפקו הרבה חומר לשיחה. אני הגבתי פעם למשהו שאמרו בגרמנית, והיו בהלם. כותנה עבדנו בעבודות רבות במשק. אבל זכורים לי במיוחד כמה ימים של עבודה בשדות הכותנה. הרגשנו כמו העבדים הכושיםבדרום ארה"ב – כשעשינו את ה"עבודה השחורה" של דילול (מרוב עייפות התחלנו לתלוש את הכותנה ביחד עם העשבים), ואחר כך את קטיף הכותנה. ממש כמו השיר "בים לבן קבוצת כושים קוטפת" –"Left, right, turn around, pick a bale of cotton". למרות הכל, היה כיף. למֵיכל היה תפקיד לא קל, אבל לאט לאט למדנו לעבוד, ללמוד, ובכלל - להתנהג כמו שצריך. למדנו לחיות בחברה, וגם להיות עצמאיים.
רבים עלו ארצה בסופו של דבר. |
