ידיעות יבנה כ"ז תמוז תשי"ז, 26.7.1957
לסיום ההכשרה
האמריקאית
...בעגינת ה"ירושלים" בנמל חיפה לפני כשנה, הגיעה קבוצת
אמריקאיים למחוז חפצם, ארץ ישראל. נתלקטנו מעשר ערים בארצות הברית וקנדה ע"י
תנועת בני-עקיבא, אשר ועידתה הארצית הגיעה לכלל מסקנה: אין לראות את עתידה של
תנועה חלוצית כמובטח בלי הכשרה. ובכישלון ההכשרה באמריקה נוצרה התוכנית
"הכשרה בארץ". לא רק היתה התוכנית חדשה; גם המושג היה לבוש זרות. ועל אף
הניסיון של שלושים האיש שנתקבלו כמועמדים בתור בוגרי תנועה, מדריכים, מרכזי
סניפים, לא בנקל ציירנו לעצמנו תמונה ריאליסטית לקראת מה נוסעים: מה הן מגמותינו?
אפשר לנסח את בעיותינו הראשונות לשני סוגים. ראשית מספר גדול של החברה נרשמו לנסוע
לשנת הכשרה בעבודה ובלימוד, אבל בתת-הכרה חלמו על ארץ ישראל בכללה בלי לשלב את שני
הדברים ולעמוד על האחריות והמציאות הנובעות מתוך חיי חברה לתקופה ממושכת במשק
חקלאי. שנית, הקשיים הכרוכים בהסתגלות פשוטה בארץ חדשה שבה גרים אנשים בעלי תכונות
שונות וערכים שונים המדברים שפה זרה (לנו) הם אינם קטנים.
...בשבוע שנשאר לנו בארץ ניסע לקבוצת שלוחות לשלושה ימי עיון ואז נתפנה
שוב לחופשת פרידה לשלושה ימים. ביום שישי, שנים לאוגוסט נפליג ב"ציון"
לאכסניה הנקראת אמריקה.
...דמו לעצמכם. שלושים אמריקאיים עומדים בנמל מלובשים בחליפות, כובעי קש,
אפילו ענודי "דגים מלוחים", כל אחד עם האביזר החשוב ביותר, המצלמה,
בידו. מופיע ... צוריאל. הוצגה לפנינו דמות מוזרה של קיבוצניק. שם נפגשנו עם אחד
שהיה עלול לעשות רושם בר-קיימה עלינו ושממנו הושפענו הכי הרבה בשנה שגם היתה
המשפיעה ביותר בחיינו.
... הלימודים, במקצת סבלו, אבל בדרך כלל הצלחנו והרווחנו מהם. מורים טובים
היו, וחיי חברה, עד כמה שניתנו היו קיימים. אין ברצוני לשרטט כאן תמונה קודרת למדי
אבל גם קשה להתעלם מהעובדה שהשנה בסוף תקופת הלימודים הגיעה לשיא האכזבה בשבילנו.
התנאים הרצויים ללימוד מוצלח לא תמיד ניתנו ומאידך גיסא לא כל אחד מאתנו היה מסוגל
ללמוד מרוכז בצורה הקיימת. יש להעריץ את המאמצים וההתמסרות של כל אלה שהצליחו
ומדובר כאן, לא על יחידי סגולה אלא על רוב מכריע של החברה. אך בסוף התקופה התברר
שמספר ניכר לא מצא לו שביעות-רצון וכתוצאה מזאת ארבעה עזבו אותנו, וכמה בנים עברו
לגבעה ללמוד. המעניין הוא עוד כלל אחד מפורסם: אחרי השפל באה הגאות ואחרי החושך –
אור. למען גיבוש החברה והחזרת כבוד עצמי וביטחון עצמי עשה לנו הסמינריון בירושלים
נפלאות. תוסיף לסמינריון טוב שני חלקים טיול מצוין ותבחוש אותם היטב יחד עם קצת
שירה, בידור, שינוי נוף – ותצא לך חברה
עשרה יפנים ועשרה אסקימוסים ואף משלושים אמריקאיים.
חזרתנו למשק היתה מלווה הסתכלות אחרת על העולם וגם שבועות הביניים האלו
תקנו את הרשמים הרעים מלעיל ויכולנו לזכור ולהעריך את התקדמותנו במוסדות הלימוד.
... רוב החברים סוף סוף נכנסו לענפים
קבועים והתקשרו לשותפיהם בענפים. כאן נמצא פתח להעיר על האדישות שהיתה קיימת
בציבור הקבוצה לגבינו. הרגשנו לא פעם שעיקר היחס בינינו לבין חברי המשק התבטא בזה
שהווינו רק נושא לדיבורים מאחרי גבינו ותו לא. חושבני שהיחס הזה שופר הרבה ושיצרנו
קשרים הדוקים למרות ההתחלה הקשה. אם גם שללנו את הטענות או הרשמים כלפינו בתקופה
אינני
... על אף הכל לאט לאט השתרשנו במקום ונשתלבנו בתוך חיי המשק עד שהרגשנו
את עצמנו כתושבי יבנה. שיחות אישיות יותר התקיימו בין החברים לבינינו: זאת גם
מובנת – לפני ששני אנשים מרגישים קירבה כל שהיא דרוש שיהיה להם רקע משותף במקצת.
פתאום מצאנו שניהלנו שיחות לבדנו על המחיר של סלק סוכר, הקשיים של השקאה במקום
מסוים, על הצלחת הפלחה בנגב וכך הלאה (יתכן שהבנות דיברו על נושאים אחרים).
יש להגיד שמספר חברים לא לגמרי פתחו אהבה מוחלטת לעבודה אבל בדרך כלל
נכנסנו למסלול. קימה בחמש ורבע, שישה ימי עבודה, תשע שעות ליום – אלה הם דברים
שהיו חדשים לנו ולפי מיטב יכולתנו ניסינו להתרגל להם.
מנהל ענף אחד מהקבוצה העריך את תרומתנו בצורה כזאת "יכולתם לתרום
הרבה מאד בעבודה, במקום זה תרמתם הרבה", להגדרה הזאת התכוונתי גם בדברי
ע"ד תקופת הלימודים.
מודים אנחנו לכם , חברי יבנה בעד שהמאמצים, הכוונה ואף החומריות שהשקעתם
בנו. תזכרו אותנו כמו שנזכור אתכם. אם תקבלו עוד חברת אמריקאיים כמעצבנים הללו
תעלו על הזיכרון שלכם מה שנתנסה אתנו.
אנו אסירי תודה לכם בעד הרבה: אנחנו אסירי תודה לצוריאל עוד יותר – כמוהו יש
אחד בעיר ושנים במדינה. לא יהיה בזה משום עוול משווע אם נהיה אופטימיים ונגיד לכם
עכשיו מראש – להתראות בארץ. אחרי הכל האופטימיות תועיל גם להבטיח חזרה. דן וול
|
