מבית'
ה' באייר תשל"ח, 12.05.1978
בבריגדה היהודית (1942-1946)
האם היינו מודעים לעובדה שעשינו היסטוריה? נאמר כבר שאין גיבור בעיני
משרתו, ועל אותו משקל ניתן להגיד שאין תקופה הרואית בעיני בני הדור. ידענו שהימים
גורליים לאומה אך לא קמנו בכל בוקר עם ההרגשה שאנו מעצבים את העתיד. אין בכוונתי
לדלות מעשיות מרתקות מזיכרוני, אם שיש כאלו הראויים לכך. טרם הגיעה העת למסור כמה
מן הפרטים המעניינים מתוך התחשבות עם רגשותיהם של אלה החיים אתנו. תצטרכו לחכות
לשנת אלפיים – אם נזכה. בעמודים אלה אני מנסה לסכם את שנות שירותי הצבאי מזווית
ראייתי הקיבוצית והאישית.
התנדבתי ל- Palestine Regiment בסתיו
1942 ללא התלהבות. אני היחידי בין האנשים ששירתו בצבא הבריטי מטעם קבוצתנו שלא
התגייס לפי רצונו אלא נשלח על ידי הציבור. צוריאל ז"ל ברכני מעל דפי
ביטאוננו בדברי חז"ל :"גדול
המצווה ועושה מן העושה ואינו מצווה". אני בכל אופן הרגשתי קצת
כ"קאנטוניסט". אך לא אוכל להתלונן על תלאות השירות. היו אלו שנים של
הרחבת הדעת ורכישת ניסיון מגוון.
מספר של בחורים דתיים הצלחנו לשמור על ריכוז ואוטונומיה מסוימת. היינו
אמנם רק כ- 30 בין 3000, אך אפשרו לנו במשך שנים לנהל מטבח כשר משלנו, בו בישלנו
לפי התור, כל אחד משך כמה שבועות. היו תקופות של חודשים רצופים בהם למדתי יום יום
שיעור בתלמוד ולא הייתי היחידי. כדתיים היינו בכל זאת גוף זר בחטיבה. לא היה יחס
עוין, להיפך התחשבו בנו ובתפילתנו. במיוחד בשעות יציאה לקרב (לא היו רבות) שימשה
תפילתנו לחילוניים כעין קמע. אך אחטא לאמת אם אגיד שישבנו במחנה קדוש. כאז כך היום
צבא הוא דבר ברוטאלי והווי של ניבול פה. אולי החיילים של Cromwell היו מתוקנים יותר בהליכות חייהם. אני לא ראיתי כאלה בצבא העברי של
תקופתנו אלא כיוצאים מן הכלל. זה אמור במיוחד לגבי מקום הבת במסגרת הצבאית, והדיון בשאלה זו עדיין טאבו
בחוגנו.
לי כאיש מן השורה היתה החוויה של הלחימה נגד
האויב הנאצי תוך זקיפות קומה, כשסמלים עבריים על כתפי, בעלת משמעות עמוקה. רגש של
גאווה מילא את ליבנו כשדרכנו כמנצחים על אדמת גרמניה. ידענו כבר על היקף השואה
והרגשנו כנציגים של העם הנרדף והנטבח, הבאים לתבוע את עלבונו. לשיא הגיע הזעזוע
הנפשי בפגשנו בשרידי השואה, כשאנו במדים של חיילים יהודים ועונדים מגן דוד צהוב
לזיהוי. גם כיום נחנק גרוני בבואי לספר על פגישות ראשונות אלה.
והנקמה? מבחינה שכלית הייתי מוכן במשך שנים רבות לחתום על צו למחיקת עם
עמלק של ימינו מעל פני האדמה. כעשרים שנה לא הייתי מסוגל פיסית לדבר עם גרמני מטוב
עד רע. אך כשהייתה לי הזדמנות לשפוך דם שלא בקרב וכשהייתי עד למעשי תגמול צודקים
אך אכזריים עמדתי מנגד ולא הרמתי יד. הבנתי את עצמי מאוחר יותר. אבי, שידע כבר
באותה שעה ששכל את רוב אחיו ואחיותיו בשואה, כתב תוך הדגשה: "הנקם לה'
בלבד". הרי לך כוחו של חינוך.
באביב 1946 חזרתי ארצה וכעבור חודשיים השתחררתי. השנים לאחר מכן לא היו
פחות גדושות אירועים גורליים.
זאב בן יהודה |
