שדות שבנגב
לפני כמה ימים
כשהלכתי לשוח לפנות ערב, ראיתי משאית גדולה עם עגלה עמוסה בחבילות ענקיות של שחת
וצביקה (מנהל מרכז מזון) מפעיל את המלגזה ועורם את החבילות במתבן. תוך חצי שעה
המכונית הייתה ריקה. עמדתי משתאה באיזו קלות התבצעה הפריקה.
תוך כדי כך, נזכרתי
בזמנים שאני הייתי אלוף חבילות הקש. גם מעמיס את המכוניות, גם בונה את המתבנים.
זה היה לפני 50 שנה
ויותר, אבל הזיכרונות עדיין אינם מרפים. בשנת תש"י (1950), התגבשה היוזמה
לעבד את מרחבי שדות הנגב הריקים, לזרוע את השדות ולהחזיק באדמות עד שיוכשרו
המתיישבים שיאחזו בקרקע. משרד החקלאות ביקש את עזרת הקיבוצים והמושבים הוותיקים להיחלץ למשימה וגם אנחנו נרתמנו למבצע. קיבלנו משבצת של
10,000 דונם ואולי יותר, וחיל החלוץ יצא לחרוש את השדות, לזרוע חיטה ושעורה.
אותה שנה הייתה שנת
ברכה ואחרי חג הפסח יצאה מיבנה שיירה של
טרקטורים וקומביינים, מכבשים ומגובים. קומנדקר זקן ושבע מלחמות וקבוצה של וותיקים
וצעירים לקציר הראשון בנגב. כמחנה מגורים שימש לנו בית אחד במושב שרשרת (לימים
"מעגלים") מקלחת מאולתרת וכמה ליפטים שהבאנו מיבנה.
בשנה הראשונה הייתי
אחראי על איסוף שקי התבואה והעמסתם על המשאיות שהגיעו זו אחר זו והובילו את השקים
לגורן ביבנה. העבודה הייתה קשה, מבוקר עד ערב ובסוף היום, אחת החברות שגוייסה למשך
שבוע או שבועיים, הכינה לנו ארוחה חמה לפי מיטב כישוריה.
היינו חבורת צעירים
בראשותם של מנחם בר-דרומא ומאיר בר-שלום זיכרונם לברכה. זה הפלח והשני המכונאי,
שגם היה קוצר בקומביין הגדול יחד עם יעקב
זילפן (גדיש ז"ל) מהנוער, שכבר היה עובד מהמניין בפלחה. על הקומביינים
הקטנים עבדו מולו ז"ל, דוד אריאל ז"ל, עזרא עוזרי ונתן גדסי
יבדל"א. כל אחד עם עוזר שקשר את השקים.
כמובן שהייתה תחרות
בין הקוצרים, מי ימלא יותר שקי תבואה ואלה שגררו את הקומביין בטרקטור ה- W9 הגדול והחזק היה להם יתרון על נהג טרקטור האליס. כל אלה שמות שכבר
לא אומרים דבר לצעירים של היום.
אבל אם תשאלו את
גדליה, את יוסק'ה ואת שמעון דגני, הם יספרו לכם סיפורים מרתקים.
שאלתי חבר שלא היה מן
הפלחים: "האם אתה זוכר את התקופה הזאת של העבודה בנגב?" והוא ענה:
"בוודאי, עשינו תורנויות של פריקת מכוניות עם קש או שקיות תבואה ואני
"תרמתי" את אשתי שבישלה לכם לא פעם ולא פעמיים...".
מבחינה מקצועית היו
לנו גם שנים טובות וגם שנות בצורת, אבל תמיד היה מה לקצור וגם קיבלנו פרסים על
הישגים ביבול ובעיבודים. הוותיקים יצאו מהר מהתמונה ונשארו העציונים קודם תחת
ההנהלה של יעקב ואחר כך החליף אותו יוסק'ה. כמובן שמרדכי לוי היה עציוני לצורך
העניין ובתקופות של מיעוט עובדים שימש כטבח-פלח.
בתקופת החורף בזמן
העיבודים והזריעה התפתח הובי של משחק רֶמי וגם רולטה רוסית בזמן ניקוי האקדחים, עד
שנפלטה ירייה ונאלצנו להזיז את המקרר שלא יגלו את החור שבקיר. היו גם מתיחות, למשל
עלי הצליחו לעבוד ושכנעו אותי לפתוח את סניף בני עקיבא במושב. דאגו להזכיר לי
להביא חולצה לבנה ומכנסיים כחולים מהבית ולחבר נאום ציוני נלהב. בערב המיועד שלחו
אותי למועדון בכפר ושם היה הכל חשוך. חזרתי לדווח על התקלה וקיבלו אותי ברעמי
צחוק. הנאום לא נשמר וחבל...
מיכל שפירא ז"ל,
אז עוד קראו לה מיכל עודד, הייתה המבשלת המיתולוגית ובמבצע קדש, גם נסעה בטרקטור
להודיע לחורשים בתלם הארוך, מה מצב הקרבות. ראינו את המטוסים חולפים מעל לראשינו,
היו התראות על מסתננים ופדאינים והסיפור הזה שמור לגדליה. היו שנים יפות של עבודה
וסיפוק, רק לא מובן לי עד עצם היום איך לא הרשינו לעצמנו לבוא הביתה לפחות פעם אחת
באמצע השבוע וכבר היינו בעלי משפחות עם ילדים. בסוף עונת הקציר הראשונה עשינו טיול
ענף לצפון. מנחם העמיס את כולנו על הקומנדקר ואם אינני טועה, אפילו ישנו בבית
מלון...
10 שנם ארוכות בילינו
בשדות הנגב ושדות לכיש והיו אלה בעינינו כימים אחדים.
שמעון
תדהר |
