"מבית" תשרי תשנ"ד
(15/9/1993)
בשולי החגיגה
וידויה של ילדה "עציונית"
זה היה נורא כיף
להיות ילדי-עציון. זה היה מיוחד. לפחות בשנים הראשונות, לבכורים שבינינו. היינו
כמו סופר-קבוצה בתוך קיבוץ גדול.
היינו מאוד נחשבים.
בעיקר בעיני עצמנו – אבל גם בעיני האחרים.
אחד הילדים בכיתה
שלנו, שלא היה "עציוני", שאל פעם את אימא שלו, אימא מתי כבר גם אנחנו
נהיה "עציונים", ואותנו זה מאוד ריגש שזה בלתי מושג, או שנולדים עם זה –
או שלעולם לא תהיה כזה.
אכלנו לחוד את ארוחות
ליל-שבת במועדון "עציון", וגם אחר כך כשהצטרפנו לכל החברים בחדר-האוכל,
נהגו ההורים שלנו להרעים בשירה קולנית את ה- הו הו הו ב- "צור משלו
אכלנו". והם תמיד בלטו. לטיולי יום-העצמאות – יצאנו ביחד, בנפרד מכולם.
ובל"ג בעומר היתה לנו עוד מדורה – לאחר שנגמרה המדורה של כולם. הסברס
שאניקסטר קלף על הדשא היו רק בשבילנו, ובקיצור – הרגשנו כמו הקצפת של השמנת.
רק קצת יותר מאוחר
הוסבר לנו שלהיות ילדי-עציון זה גם להיות מושא-חלומם של כל העציונים. ולהיות חלומו
של מישהו זה לא דבר קל. חלומם של קבוצת אנשים – קשה עוד יותר.
כמובן שחוץ מאתנו היו
לכם הרבה חלומות נוספים. למשל – רציתם ליצור כאן חברה איכותית. חברה שתורמת לבסיס
שמצאתם כאן. ואכן – יצרתם חברה כזו, ותרמתם. רציתם לבנות בנין כלכלי משגשג – וכזה
הוא. הרבה מאוד בזכותכם. רציתם להיות קבוצה ששומרת על הקבוצתיות שלה, על היותה
צוות לעניין – ושמרתם על זה במשך הרבה שנים. אך בין כל אלה, רציתם ודאי יותר מכל,
שהילדים שלכם – ילדי עציון – יהיו ילדים מוצלחים, ילדים בריאים, ילדים מאושרים –
והעיקר: ילדים ממשיכים. ילדים שלוקחים את הלפיד, רצים איתו ומעבירים אותו הלאה.
וזה מאוד לא פשוט. זה חלום יותר מדי מדויק. ילד סופג מכל המתרחש סביבו כל הזמן,
ובבוא הזמן, כאישיות עצמאית, נפרדת הוא עשוי לתרגם את הדברים קצת אחרת. הוא עשוי
לתת את האינטרפרטציה שלו, את הביאורים והפרושים שלו לכל אחת מן האקדיומות שהועברו
לו. כך למשל אני.
מה שאין ילדים יכולים
– הם אינם יכולים למחוק את רישומה של רוח-הדברים. והרוח הזו הועברה לכולנו.
הרוח הזו שעל-פיה לכל
מקום שהלכתם הבאתם אתכם את הלב שלכם. את האכפתיות שלכם. את האהבה שלכם. את
הפרפקציוניזם שלכם.
אני זוכרת איך אבא ואימא
שלי לקחו אותי ב- 4 אחר הצהריים מפעוטון ג' על הסוסה הישר לכרם, בחזרה, כדי לתת עד
קצה יכולתם לאותו יום.
כולנו זוכרים איך יהושע
אניקסטר ושמעון הקשר הרביצו בנו תורה, תרתי משמע, בשנות התיכון שלנו. איך תמרה
ונוגה ויהודית, חנה הורן ועפרה גידלו תינוקות, פעוטים וילדים יום-יום,
שנים על גבי שנים וכל פעם, מהתחלה, בהרבה אהבה, ורק היום, כאימא, אני יודעת להעריך
כמה יצירתיות ואורך-רוח נדרשים לשם כך.
לימדתם אותנו את כל
זאת, ולימדתם אותנו להשתתף. לקחת חלק. לבוא לידי ביטוי. תמיד. תסתכלו בפרוטוקולים
של אסיפות החברים, תיזכרו ביוסקה, ברמי, במולו, בשמעון תדהר בעת אירועים
ושמחות.
גם לימדתם אותנו לא
לוותר. ללכת עד הסוף. לא להשאיר דברים בבטן. לימדתם אותנו לתרום. לעשות את הדברים
שיזוזו. שיעשו הבדל.
ואת זה קיבלנו מכם
כולנו.
ועל זה ראוי בהחלט
שתהיו גאים.
ושתציינו לעצמכם,
שהחלום – גם בתחום ילדים ממשיכים, אכן התגשם – כי המרכיבים האלה מאפיינים ומרכיבים
את חיי כולנו, באשר אנחנו.
אז בואו נביט סביב,
וניווכח יחד, איך הגרעין הקטן נבט וצמח, והפך לעץ עבות, שענפיו יפים, ופירותיו
בשלים, ובהם – עוד הרבה גרעינים לעתיד לבוא.
כל
הכבוד
רחל
מרחב (רונן)
(דברים שנאמרו בשבת סעודה שלישית בהשתתפות חברי גרעין עציון, ילדיהם
ונכדיהם). |
