עציונים: אני בחוץ או בפנים?

עציונים – אני בחוץ או בפנים?

את תקופת היווצרות הגרעין פיספסתי. צעירה בגילי בכמה שנים מרוב העציונים הייתי. שומעת אותם מרעישים, שמחים, צועקים ורוקדים. כלל לא הרגשתי שייכת לכל אותה מהומה.

למדתי בסמינר לגננות כשהם "העציונים"  היו בטירונות, באימונים, בהיאחזות ובשגרת החיים שלהם.

שמעתי פה ביבנה את הסיפורים הההירואיים , משהו על מסדרים נוספים, על תפירת כפתורים בכיסים, על צוריאל והג'יפ הנשכח או הבלתי נשכח. צוריאל ז"ל סיפר על שיר מופלא המושר בפי החברה ובו מדובר על ירח המבלבל בנים ובנות.

לתקופה זו בחייהם היתה חשיבת רבה. תקופה מכוננת, לאורך השנים הזכירו אותה ודיברו על חוויותיהם מאותם שנים. ולי לא היה חלק בכל אלה...

אני הייתי עסוקה בלימודים בסמינר לגננות ומורות והסיפורים כאילו עברו על ידי ולא נגעו בי.

את שירותי הצבאי עשיתי בעיירת עולים בדרום כשהם, העציונים, הגיעו ליבנה ונלחמו על עצמאותם. אני זוכרת שבבואי הביתה לשבת הייתי הולכת לראות את הריקודים בליל שבת, או לשמוע את האסיפות הרעשניות שבהם התווכחו בלי סוף, כל אחד מנסה להתגבר בקולו על חבריו. על מה התווכחו? באמת קשה לי לשחזר פרטים, אך באופן כללי הם ניסו לשמור על עצמאות הגרעין. בשום אופן לא רצו להיבלע בקיבוץ.

לפני שגמרתי את שירותי הצבאי דיבר אתי חבר גרעין, שליווה אותי בדרכי לכביש וניסה לשכנע אותי להגיש חברות בקיבוץ. הוא נימק זאת בכך שלא יכול להיות שחברי הגרעין יהיו חברים ובני המשק לא. זוכרת אני שלא נעניתי לו ודחיתי את הגשת החברות עד שחזרתי ליבנה וחשבתי שאוכל להיקלט בה.

אין לי ספק שהעציונים שינו את יבנה הרבה ולטובה. הם הכניסו שמחת חיים, אופטימיות, צורת מחשבה חדשה, אחרת, שונה. אך אני עד היום לא רואה את עצמי כ"עציונית".

                                                                                    יהודית עוזרי