"דור לדור יביע אומר"
גרעין
"עציון" כפי שנקלט בקבוצת יבנה בראשית שנות החמישים, היה מורכב משלושה
גופים: חברי גרעין אחיעזר – אנשי עליית הנוער שנקלטו בקבוצה, בני הקבוצה –
"חברת ביכורים", וגרעין עציון – חברי בני עקיבא, שמקורו בסניפי התנועה
השונים בארץ.
הרכב זה היה בתחילה
רעיון שקשה לקבלו, בגלל פער עצום ברקע הגיאוגרפי, בהשכלה וכו', אך בסופו של דבר
הוכיח את עצמו. בין האנשים שעמדו מאחרי רעיון האיחוד היו מרדכי חיות, צוריאל
אדמנית, ויששכר כוכבא זיכרונם לברכה.
באותו זמן עמדה קבוצת
יבנה בפני בעיה שהייתה ידועה ואופיינית גם לקיבוצים אחרים, השכבה הוותיקה מתבגרת
והדור השני עדיין צעיר מדי להיכנס לנעליים של המובילים בקיבוץ. בפער הזה נכנסו
למעשה חברי גרעין עציון וייצרו שכבת ביניים, ששימשה גשר בין ה"וותיקים"
(בני 40-50) לצעירים (בני 18-19). בדרך כלל, בהעברת שרביט ההנהגה והביצוע מדור
לדור יש מתחים טבעיים, כך במשפחה מצומצמת וכך במשפחת הקיבוץ. עם קליטת גרעין מבחוץ
ושילובו עם בני משק מתבגרים, בעיית העברת המקל במרוץ-שליחים זה נפתרה.
חברי קבוצת יבנה
הפנימו את הצורך בקליטת גרעין חיצוני – למעט מספר קטן של חברים שטענו שלא הקימו את
המסד כדי שיאכלו אחרים את פירותיו – אך באופן כללי נענו לצורך הקליטה. דבר זה בא
לידי ביטוי קודם כל בסבלנות ובסובלנות הרבה בה התייחסו לחבר'ה הצעירים, לרעש
ולמנהגים החדשים שהביאו איתם (ריקודים בחתונות, דיבורים קולניים בחדר האוכל ועוד).
למעשה ניתנה לגרעין
כעין אוטונומיה חברתית ושיפוטית מתוך הקיבוץ. מזכירות הגרעין שימשה כמוסד הסמכותי
כלפי חברי הגרעין וכמוסד המתווך בינו ובין מזכירות הקיבוץ. חברי יבנה פתחו לפני
חברי הגרעין את ענפי המשק השונים וקלטו אותם בעבודה בתהליך מהיר יחסית, אף שיתפו
את החברים הצעירים במוסדות הקבוצה. הגרעין היווה חלק אינטגרלי באסיפת החברים, ולא
פעם, בהצבעות עקרוניות, הצביע כבלוק אחד. אמנם לא הייתה בגרעין חובת קולקטיביות
רעיונית, כל אחד הצביע כראות עיניו, אך באופן טבעי, בדרך כלל, הרוחות נשבו בכיוון
אחיד (האגדה על המקלט שבו ה'עציונים' מתכנסים ומחליטים מראש על הצבעותיהם, ליוותה
אותנו עד שנות ה- 70, ואף השתדלנו לפתחה באוזני המאזינים).
בין חברי הגרעין,
בעיקר מהחלק העירוני, היו רבים בעלי השכלה של 12 שנות לימוד ובחינת בגרות, דבר שלא
היה מקובל אז בתנועה הקיבוצית הכללית וגם לא בקיבוץ הדתי. זה נחשב כסממן
לזעיר-בורגנות (יתכן שבהתנגדות לתעודה זו, היה אף
מחסום מפני חיפוש דרך לעזיבת הקיבוץ – משהו בתחום "הסוציולוגיה של
הבערות").
הופעה של צעירים בעלי
תעודות בגרות, דחפה, בין השאר, גם את המחנכים ביבנה לחפש דרך לקראת 'תעודת בגרות
מוכרת' (בעיקר תרם לכך מרדכי חיות ז"ל כמנהל בית הספר). זו כמובן הייתה
הפתיחה לתהליך ארוך וחשוב של רכישת השכלה אקדמאית רשמית לחברי הקיבוץ ולבניו,
תהליך שהביא מאוחר יותר להחלטות על 15 שנות חינוך לכל בן משק, וכן להכרה בלימודים
אקדמאים גבוהים, לתארים נוספים כמוסמך ודוקטורט.
יחד עם זה נקלטו חברי
הגרעין בענפי המשק ובמוסדות המרכזיים שלו, עד שבשנות ה- 60 המאוחרות ושנות ה- 70,
הם היוו למעשה חלק גדול מהכוח הביצועי של הקבוצה בכלכלה ובחברה. נתינת כבוד לדור
המבוגר (והדרת פני זקן) שטופח כערך חשוב בקבוצת יבנה מתחילה, לא ניתק את ההנהגה
הצומחת מוותיקי הקבוצה, ונוצרה סימביוזה פורייה בין שנות הניסיון הרב של הוותיקים,
עם כוח הביצוע של הצעירים. למעשה, מי שבודק את תהליכי הקליטה של גרעינים צעירים
בתוך קבוצות וותיקות, בהחלט רואה בתופעה זו של קליטת גרעין עציון הצלחה גדולה.
היום, כשחברי הגרעין
עברו את שנות ה- 70 שלהם, הקבוצה יכולה לראות בסיפוק את הצעד הזה, שייתכן וחסך
לקבוצה כמה משברים שהיו קורים אלמלא נעשה. גם חברי הגרעין יכולים להיות מרצים על
בחירתם להצטרף לקבוצה וותיקה. הויכוח לא היה קל – התיישבות עצמאית קרצה לנו מאוד,
בעיקר אחרי הניסיון החיובי בהיאחזות הנח"ל – 'נחלאים הירדן'. ולקראת העתיד –
חשוב שקבוצת יבנה תעשה מאמצים למציאת גופים מוגדרים שיתארגנו בארץ או בחו"ל
ותיערך לקליטתם. יש צורך בתזרים של דם חדש וצעיר לעורקים שלפעמים מסתיידים ונעשים
קהים. שהרי לימדונו רבותינו ש"אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו".
ולסיום, נאחל לקבוצת
יבנה המשך של צמיחה כלכלית וחברתית, תוך שמירה על ערכי היסוד של חיינו השיתופיים.
שמעון
הקשר
"קול השבוע" י"ד שבט תשס"ז |
