תולדות גרעין עציון
גרעין עציון נוסד בט"ו בשבט שנת 1952. ייסוד הגרעין התקיים
בוילהלמה – היום מושב בני-עטרות. במקום ישבה באופן זמני קבוצת בארות יצחק, לפני
שעלתה למקומה הקבוע במרחק קטן משם. מקימי הגרעין היו בוגרי סניפי בני עקיבא בעיקר
מירושלים, תל אביב, חיפה והקריות וחברת הנוער "אחיעזר" שבמסגרת עליית
הנוער קיבלה את הכשרתה בקבוצת יבנה.
הגרעין קיבל את שמו המנציח את יישובי גוש עציון שנפלו במלחמת השחרור
ב- 1948. הגרעין היה גרעין בנ"ע התשיעי במספר הגרעינים הארציים שהוקמו שנה
אחר שנה.
צירופה של חברת "אחיעזר" אל הגרעין הארצי של בני עקיבא היה
המקרה היחידי בו היו בגרעין חברים שלא באו מסניפי בני עקיבא, וגם לא היו בעבר
חניכים בתנועה. קשה לאמוד את מספר החברים ביום היווסד הגרעין. המספר יתברר רק עם
היציאה לשירות הצבאי במסגרת הנח"ל. באסיפת הייסוד השתתפו כ- 70 עד 80 חברות
וחברים. הוחלט שכל חבר גרעין אשר אינו עסוק בהשלמת בגרות יצא ליבנה להכשרה ויצטרף
ל"אחיעזר" שעדיין הכשירו עצמם לחיי קיבוץ. על חברי הגרעין נמנו גם בנות
ומעט בנים שעדיין למדו בכיתה י"א. הם יתגייסו רק כעבור שנה עם סיום לימודיהם
ויצטרפו אל הגרעין שישהה אותה שעה בהיאחזות מעל גשר בנות יעקב.
גרעיני הנח"ל מכל זרמי ההתיישבות עשו את שירותם בקיבוצים. לאחר
שסיימו חודשי טירונות בבסיסים הם שילבו עבודה ואימונים צבאיים שהזכירו במידה
מסוימת את הכשרות הפלמ"ח בשעתו.
תנועות ההתיישבות ראו ערך חשוב מאין כמוהו בקיומה של מסגרת כזאת,
שנועדה לחזק את הקבוצים הקיימים ולהרים קבוצים חדשים. ואכן משנת 1949 שנת הקמת
הנח"ל ועד בערך סוף שנות החמישים היו אלה בוגרי התנועות החלוציות שהביאו
לפריחה ולגידול דמוגרפי של התנועה הקיבוצית.
גרעין עציון, בתיאום בין הצבא והקה"ד, נועד לעשות את שירותו
בקבוצת יבנה. עד אז יבנה כבר קלטה שתי מחלקות במסגרת הנח"ל. המחלקה השניה כבר
מוקמה ב"מחנה הנח"ל" אשר שכן בפאתי המשק. שתי שורות צריפים הפונות
זו אל זו, מגרש ביניהם, תורן עם דגל ומועדון.
קליטת
הגרעין החדש כבר היה סיפור אחר. הפעם הבינו אנשי יבנה כי מדובר בגרעין שחונך
להגשמה, וחלקם אנשי אחיעזר שכבר היו חצי קיבוצניקים. ליבנה היו תוכניות ברורות
לעתידו של הגרעין החדש. ביבנה עמדה חברת הילדים הבוגרת (הראשונה בקה"ד) לסיים
את לימודיה כעבור עוד שנה, והבעיה שעמדה לפני קברניטי הקבוצה היתה כיצד לשלב את
הילדים הבכורים בקיבוץ לאחר שירותם בצבא. מספרם היה מועט ובמיוחד מעט מאוד בנים.
פער הגילים בין החברים לילדים היה מאוד גדול. מספר החברים מתחת לגיל שלושים היה קטן
וכקבוצה היא לא היתה משמעותית. היה ברור
שילדי "ביכורים" (כך הם נקראו) יתקשו מאוד למצוא את עתידם בביתם ולא
יהיה בכוחם למשוך אחריהם את המחזורים הבאים – הגדולים יותר – להצטרף לקיבוץ.
לכולם היה ברור שיבנה זקוקה בדחיפות להרבה "דם צעיר". גרעין
עציון הווה פוטנציאל מתאים שמגיע ממש בזמן הנכון ואנשי יבנה פתחו מיד, בעוד הגרעין
משרת בנח"ל, במערכת יחסים קרובים ואפילו הדוקים אם אנשי הגרעין.
בקה"ד התגלגל באותו זמן רעיון להעלות נקודה חדשה לא הרחק מקבוץ
סעד שבנגב ולפתוח גוש חדש של קבוצות. המקום היה אמור להיות על אדמות נחביר. במקום
זה הוקם כעבור שנים קיבוץ "עלומים". הרעיון לא היה מגובש והחלטי ולא
הגיע להחלטה סופית ומעשית. רעיון בוסר. יבנה שעקבה מקרוב אחר המהלכים של מזכירות
הקה"ד, וגם היתה לה השפעה גדולה בניהול התנועה, הפעילה את כל כוחה לקבל את
גרעין "עציון" אליה עם תום השירות הצבאי, ולהוריד בשלב זה כל דיון על
הקמת נקודה חדשה. לאנשי הגרעין נודע על הרעיון של הקמת נקודה חדשה רק בהיותו
בהיאחזות, ובלא שדובר איתם על כך ע"י גורם תנועתי כלשהו. אבל הרצון להקים
נקודה חדשה היה משאת נפשם של החברים. זה היה טבעי שהצעירות והצעירים לא ירצו
להשלים קבוץ של "זקנים". החיים העצמאיים בהיאחזות במשך שבעה חודשים אף
העצימו רצון זה, והם בהחלט הרגישו שיש בכוחם – מכל הבחינות – להצליח במשימה. לזכות
חברי הגרעין ייאמר שהם הבינו את הצורך שיש ליבנה בקבלת השלמה צעירה ולא ביטלו בשום
אופן נימוק זה. ואמנם כשהיה ברור שהתנועה לא מרימה קבוץ חדש, והגרעין נועד להשלמת
יבנה, ובו בזמן יבנה מהדקת חזק חזק את הקשרים עם הגרעין ומשכנעת אותו בנחיצות
המשימה שאינה נופלת בחשיבותה מהקמת נקודה חדשה, מקבל הגרעין החלטה שהוא מוכן להגיע
ליבנה. הוא עושה זאת בלב שלם ובאופן בוגר.
הפרשה הזאת לא היתה מלווה בעימותים, לא עם התנועה ובוודאי לא עם יבנה.
בחודש מרץ 1954 פסקו העבודות בהטיית מי הירדן. הגיע לסיומו תפקידו
הביטחוני של הגרעין, והוא שב ליבנה להשלמת השירות הצבאי. חודשי השירות האחרונים
כבר כללו פחות אימונים. חברי הגרעין השתלבו בכל ענפי המשק במסירות ובהתלהבות.
לחברי "אחיעזר" לשעבר שהיו כבר מנוסים בהוויות הקבוץ, ובעלי ניסיון והכשרה
בעבודה היה קל יותר, ומן הסתם סייעו ליתר חברי הגרעין להיקלט הן בעבודה והן ביחסים
עם חברי הקבוץ.
במהלך החודשים הבאים עמד הגרעין לפני מבחנו הקשה. החברים היו צריכים
לקבל החלטה האם לעזוב בתום השירות או להישאר בגרעין ביבנה. כמו שניתן היה לצפות –
לחלק היה קל להחליט וחלקם התלבטו עד שהגיעו להחלטה. הדבר לא פגם באווירה הטובה
ששררה בין חברות וחברי הגרעין. לעוזבים היה המהלך מלווה בצער – אם מעט ואם הרבה –
ולא בלי קושי תוך הערכת החברים שהחליטו להישאר. ולנשארים היתה הבנה לשיקולם של
העוזבים.עם זאת גם להם היה קשה ומצער להיפרד מחברים טובים ואיכותיים שקשרים רבים
נקשרו ביניהם.
גרעין עציון התגייס לנח"ל באוגוסט 1952. באוגוסט 1954 תם שירות
הבנות, ולאט לאט נפרדנו מהבנות שהחליטו לא להישאר. הבנים השתחררו חצי שנה מאוחר
יותר בפברואר 1955 וגם כאן תהליך העזיבה נמשך לא מעט זמן כמספר חודשים. 34 חברות
וחברים החליטו להישאר ביבנה. כ- 20 עד 25 חברים החליטו לעזוב. זאת היתה הקבוצה
שהלכה יחד כל הדרך מהגיוס עד השחרור. מספר זה לא כולל בני "ביכורים".
במהלך חודשים אלה שבו הביתה בנות "ביכורים" (ילדי יבנה) לא כקבוצה, אלא
כל אחת לאחר סיום שירותה הצבאי. שני בנים יחזרו מאוחר יותר. השילוב עם חברי הגרעין
היה מהיר וטבעי, והוא היה מלכתחילה מרכיב שעתיד להיות חלק מהגרעין. עם שובם הביתה
נראה אם כן שנתגשמה התכנית שהגו אנשי יבנה שלוש שנים קודם לכן. יבנה מקבלת גרעין
טוב וחזק. הרכבו הם חניכי בני עקיבא שקיבלו חינוך תנועתי לחיי הגשמה ממדריכים
מצוינים שהיו חברי קבוץ, יוסקה שפירא ונתן קויפמן, חברי "אחיעזר"
שהתחנכו שנתיים ביבנה בהדרכת מרדכי חיות, שהוציא מתחת ידיו את אחת מחברות הנוער
הטובות, ואולי הטובה ביותר שקלטה יבנה, ובכורי הילדים של יבנה שמקבלים אל עצמם
להמשיך את המפעל הנהדר שהקימו הוריהם.
הגרעין הזה הוא שכבת הביניים שיבנה כל כך היתה זקוקה לו. והיא מקבלת
אותו בדיוק בזמן הנכון. למרות שהגרעין הצטרף ליבנה לבנות בו את ביתו, הוא דרש
להמשיך ולקיים את המסגרת החברתית העצמאית שקיים עד כה, ולמעשה לקבל מעין אוטונומיה
בנושאים ובאורחות חיים שונים. במועדון שקיבל הגרעין נערכו אסיפות שעסקו בשאלות גם
מעשיות וגם אידיאולוגיות. החברים התייחסו לנושאים חברתיים וגם משקיים. כמו כן קבע
הגרעין את נציגיו לוועדות השונות של הקבוץ. נערכו פעולות חברתיות בערבים, והגרעין קיבל
גם ימי עיון מרוכזים משעות אחר הצהריים. גם טיול או שניים קיים הגרעין באופן עצמאי
ועוד. מובן שהחברים נטלו חלק גם בפעילויות השונות והשוטפות שהתקיימו בקבוצה.
וכאן
התגלתה יבנה בתבונתה ובחכמתה. מוסדות הקבוצה קיבלו את "המעמד" המיוחד של
הגרעין ואף היו שותפים בקביעת הסדריו וגבולותיו ועודדו את קיומו. חברי יבנה הטיבו
להבין שהקליטה המלאה והסופית היא תהליך של שלבים, ואמנם לא נשמעו כל הסתייגויות
וכך אכן היה.
לצד קיום המסגרת הכללית של הגרעין החלו לצמוח מסגרות קטנות יותר
המורכבות משניים, היא והוא. בל"ג בעומר 1955 נערכה החתונה הראשונה בגרעין (בן
"אחיעזר" ובת "ביכורים") ונתנה את האות לשטף של חתונות, כאשר
תוך פחות משנתיים נישאו כל חברי הגרעין. כמעט כל הזיווגים היו בין בנות ובני
הגרעין. "המסגרת הכללית" אמנם לא פורקה רשמית אך לאט לאט נעלמו רבים
ממרכיביה. המועדון המשיך להיות פעיל, בו אכל הגרעין את סעודות השבת עוד זמן רב
וקוימו בו פעילויות שונות.
קליטת הגרעין בקבוצת יבנה היתה הצלחה גדולה. תרומתם של חברי הגרעין
לקבוצה התבלטה בכל תחומי החיים. יבנה עם העציונים היתה בלא ספק שונה מזו שהיתה עד
בואם של העציונים.
משימתו החשובה של הגרעין – להקים רצף דורות הושגה ובכך הביאה לחיזוקה ושגשוגה של קבוצת יבנה.
פנחס
רונן |
