שלד הברזל שותק
בינות לשלדי
המשוריינים שהיו פזורים לאורך כביש 'באב אל ואד' – 'סריס', מוטל היה שלד משאית שאינה משוריינת.
כל שנותר מאותה משאית לא היו אלא שתי קורות השלדה וכנף שמאלית אחת. שנים אחדות
הייתה מונחת אותה גרוטאה באלכסון, כאשר הכנף השמאלית פולשת אל תחום שולי הכביש
בעוד רוב גוף המשאית מונח היה בתעלה.
לנו, נערי קבוצת יבנה, הייתה חסרה פעימה מפעימות לבנו כל אימת שהיינו עולים
לירושלים וחולפים על פני אותו שלד. אנחנו ידענו שהייתה זו משאית ה'אינטרנציונל'
שלנו, או 'האינטרנש' בפי אוהביה. אנחנו גם ידענו כיצד הגיעה זו לכאן.
אהרון, מן המתנדבים לצבא הבריטי היה. תחילת שירותו עשה במדבר המערבי כנהג
ביחידת ההובלה הארץ-ישראלית. עם יחידתו הגיע לאיטליה ושם צורף ל'חטיבה היהודית
הלוחמת', הבריגדה. עם ה'חי"ל' עשה את מסלול הקרבות ונטל חלק בפעולות ההצלה
באירופה. לאחר שחרורו חזר למשק ועבד בנהגות.
כאשר התהדק המצור על ירושלים היה צורך בארגון דחוף של שיירות אספקה לעיר
הנצורה. צה"ל עדיין לא היה קיים. מאגרי ציוד הובלה לא היו בנמצא. הפתרון היה
'פשוט': חוליות של ההגנה יצאו לכבישים והחרימו כל רכב מתאים. כך הועמסה
ה'אינטרנציונל' בשקי קמח וצורפה לשיירה האחרונה שפרצה לעיר. בשער הגיא נפגעה
ונעצרה. בפקודת פיקוד השיירה הוצתה המשאית ונשרפה. אהרון הגיע לירושלים ללא
מכוניתו, ועשה בה כל תקופת המצור. הוא חזר הביתה רק כאשר 'דרך בורמה' נפרצה,
והנהגים הנצורים ירדו לשפלה.
ומכאן מתחיל החלק
האישי: את בר המצווה חגגתי בתחילת ניסן תש"ח. אמי ושלושת אחי הצעירים היו
בטירת צבי, שהותקפה קשות שבועיים לפני כן; אבי עשה בשליחות במחנות העקורים באירופה;
ואני בלימודיי בקבוצת יבנה, מרחק יומיים נסיעה מהבית. את תפילי הזמין סבי, שהתגורר
בגדרה, אצל ידידו, סופר סת"ם בירושלים. התפילין היו מוכנות במועד אלא שנתקעו
במצור.
את מצוות ההנחה קיימתי בתפילין החילופיות של סבי, במועד, על פי מצוותו של
סבא. לא חודש, לא שבוע, לא יום לפני כן, אלא - על פי מנהג המשפחה - בו ביום ממש
התחלתי להניח תפילין. לסבא היו, מלבד אלו, גם זוג 'של' רש"י וזוג 'של' רבנו
תם.
כיצד נתחברו התפילין שלי אל אהרון - לא הצלחתי לברר. דודתי נתאלמנה. בעלה
נפל מכדור צלף בעמדו על משמרתו כמקלען בבית תורג'מן. זמן קצר אחרי כן נפטרה גם היא
בחוליה. סבי אף הוא נפטר שנים אחדות לאחר מכן. אהרון עצמו לא זכר את המעשה. מכל
מקום, כאשר חזר אהרון הביתה, הגיעו אליי תפיליי שלי.
עם הרחבתו של כביש שער הגיא – שואבה, רוכזו המשוריינים לאתרי זיכרון, ואילו שלדת ה'אינטרנש'
נעלמה. ואני מאלו 'ההולכים בדרך שהלכו הם', מדי עוברי במקום עיני תרות אחר 'שלד
הברזל'.
חגי ברוכי |
