מלחמת השחרור- יבנה
ובני ברק
הפינוי מיבנה,
כשהמשק כולו מחורץ בתעלות קשר ובונקרים, ומדופן בשקי חול, היה משברי לכולנו. היינו
מספיק בוגרים בכדי להבין את המצב בכללותו, ואת המשמעות של הישארות האבות בחזית.
ידענו שמטרת הצבא המצרי להגיע לתל אביב, ולביצוע המשימה הם ינסו לחסל ולהשמיד את
כל העומד בדרכם. בין יעדי החיסול עמדה קבוצת יבנה, שעיכבה את התקדמות הצבא המצרי,
בדרכו צפונה לתל אביב.
כשהגענו לבני ברק היינו אמורים להשתכן בבית ספר דתי, שלא התקיימו בו
לימודים באותה עת. מנהל בית הספר הפגין כלפינו יחס עוין, וסרב לפתוח את כתות בית
הספר עבורנו, שמא נפגע ברכוש בית הספר. כאן ניכנס לפעולה וילי ברטוב ע"ה: הוא
פרץ את דלתות הכתות, ואנו כולנו פרסנו מזרנים על הרצפה והתארגנו לשינה.
החיים בבני ברק התנהלו ללא לימודים וללא עבודה, דבר שלא הורגלנו בו עד כה.
האמהות והנשים עסקו בבישול, כביסה, ניקיון וניסיון לארגן חיי קהילה במתכונת של
מיני קיבוץ.
אני עמדתי לפני הבר-מצווה שלי. לצורך לימוד ההפטרה גוייס אחד ממורי בית
הספר בבני ברק, מר ינאי הזכור לטוב. כשנכנסה ההפוגה הראשונה לתוקפה, הופיע דב רפל
שהיה המורה, המדריך והמטפל. דב בא עם משאית והורה לכולנו לעלות עליה במהירות ולצאת
לדרך ליבנה. הוא הסביר לנו, שאנו 'הילדים
הגדולים' חייבים לעזור ביבנה. כמובן, שראינו בזאת הערכה רבה כלפינו והשתדלנו לא
לאכזב את דב ואת שאר חברי הקבוצה. מיד עם הגיענו נרתמנו לעבודה באסיף תפוחי אדמה,
הוצאת גזר וכו'. את המחנה קשה היה להכיר. הוא דמה ליעד מבוצר. הדשאים נעלמו, עצים
נעקרו, ובמקומם צמחו בונקרים, עמדות ותעלות.
עם סיום ההפוגה הראשונה, ובעקבות חידוש הלחימה, חזרנו לבני ברק. החיים שם
נעשו יותר מאורגנים ונכנסו לשיגרה. זכור לי שמדי יום הייתי הולך עם וילי ז"ל
למחלבה, להביא כד חלב טרי לילדים. את הכד הכבד הוא נשא על כתפו דרך ארוכה בחום
הקיץ הלוהט. מובן, שלא היה לנו שום רכב ואפילו עגלה רתומה לחמור לא הייתה, דבר
שהיה יכול לסייע רבות בתקופה ההיא. לעתים קרובות הייתי הולך עם מולו ז"ל,
לבקר את גיסו שנפצע קשה בקרבות כפר עציון, והיה מאושפז ב'רמת מרפא' שבבני ברק, לצורך
החלמה.
כשהגיע מועד הבר-מצווה היה ספק רב אם אבי יצליח להגיע מהחזית שביבנה,
ב"ה אבי הגיע לשמחתי ולשמחת כולם, כשהוא מצוייד במכתבים, ד"ש וכו' ומספר
את המתרחש בקיבוץ. מובן, שלא הייתה כל מסיבה, ולא היו אורחים שהגיעו לחגוג את
הבר-מצווה שלי. עם כניסת ההפוגה השניה לתוקפה חזר דב והופיע ולקחנו ליבנה. את
ההחלטות קיבל דב לבדו, כי ועדות כמקובל היום לא היו. בשהותנו ביבנה ניסה דב לקיים
מסגרת לימודים בנוסף לעבודה במשק. זכור לי טיול שערכנו יחד לגבעת השומרים, כשלפתע
צללו לעברנו מטוסים מצריים. דב הורה לנו להיכנס לשדה חיטה ולהסתוות בעזרת השבלים,
ונראה שהודות לכך ניצלנו.
כשהסתיימה ההפוגה השניה שוב עזבנו את יבנה לבני ברק. תקופה קצרה שהינו
במתקן צבאי בבית דגון, אך משם כמעט אין לי זכרונות. עם סיום הקרבות וחתימת הסכם
שביתת נשק חזרנו ליבנה. כאן החלה העבודה הגדולה של השיקום והבינוי. התעלות כוסו,
הבונקרים נהרסו, ההריסות פונו והתחילה תקופה של שגשוג וצמיחה מתמדת, שאת תוצאותיה
אנו חשים ורואים מדי יום ביומו.
אריה הקהל |
