ויבנו ערי מסכנות
קראנו על מפעלי הבניה
הגדולים שבנו אחינו בני ישראל במצרים, בעבודות כפייה. ערים גדולות ובצורות.
הלכנו אל גדליה דיטור
לדלות מפיו עוד כמה זכרונות, והפעם על ענף הבניה ביבנה.
"כשהגעתי לרודגס,
כבר אז הציעו לי לעבור השתלמות במקצוע הבנאות וזאת כהכנה לקראת העליה על הקרקע
והקמת נקודת הקבע של הקיבוץ. כעולה חדש וכחדש ברודגס, לא העזתי לסרב ויצאתי
להשתלמות בקורס שהיה בפתח תקוה, המושבה הסמוכה. אגב, האלטרנטיבה היתה לעבוד
בסניטריות, כלומר בניקוי בתי שימוש ומקלחות. כך היה המנהג עוד מימי רודגס, כל חלוץ
חדש שהגיע, נשלח בדרך כלל לעבודות שחורות, או יותר מדויק – בזויות. אם הוא עמד
בהן, סימן שהוא רציני וראוי לקליטה. אם הוא נשבר, הוא עזב בכוחות עצמו.
בקיץ של שנת 1941
הגעתי מרודגס ליבנה. כמה חדשים לפני העליה על הקרקע. מיד צירפו אותי לקבוצת הבניין
שעסקה בהקמת הנקודה. מנהל הענף היה ברוך
וייזר (כהנא) שבמקצועו היה טפסן, כלומר מומחה בהכנת התבניות לפני היציקה. לידו היה
שמואל שטרנהיים החזק, שהיה הברזלן של הקבוצה. דב מוזס שגם הוא היה טפסן וכמובן
דדה, דוד אדלר (יעיר), שהיה הבנאי.
אני צורפתי אליהם
וברוך מינה אותי ליד ימינו, למרות שזה ממש לא היה מה שחלמתי לעשות, השקעתי בבנין
את כל כוחותי, אך המשכתי לחלום ולצפות ליום בו אוכל לשלב את כישורי כמכונאי, עם
עבודת האדמה. לא הפסקתי לנדנד אפילו לרגע לאלו שעמדו בראש המשק, שישחררו אותי
לעבודה בטרקטור. אך מה לעשות, היה רק טרקטור אחד וטרקטוריסט אחד, שבלשון המעטה לא
התלהב לחלק עם צעיר איטלקי כמוני את היוקרה של עבודת הטרקטור.
במשך שלוש השנים
שעבדתי בבנין זכיתי לתת יד לכמה פרוייקטים רציניים. קודם כל התחלנו בהקמת מבני
הקבע הראשונים, אותם בתים הכפילים של בית 4 המפורסם. הלכנו לפי התכנית של האדריכל
קאופמן ובנינו כל בית שני בתכנית, כדי להתפרס על פני כל השטח. בו זמנית התחלנו
בהכנות להרכבת צריף העץ הגדול, בית אריזה ישן, שהפכנו לחדר האוכל, מרכז הקיבוץ.
ראשית כל יצקנו את הרצפה הענקית, בלי לשכוח להשאיר בלבני השפה מקום לדלתות הכניסה
והמעבר למטבח. יום אחד קרא לי ברוך ואמר: גדליה, מחר אתה מתחיל להקים את תחנת
הגפירים. הבריטים הודיעו שלא יאשרו לנו להחזיק נשק לשמירה, עד שלא נקים תחנת
שמירה, שאותה אפשר לנעול כמחסן של הקיבוץ. ברוך החליט שרק אני מומחה לבניה בלבני
סיליקט, וכך הוטלה עלי המשימה.
שאר חברי הקבוצה
שאליהם הצטרפתי לאחר סיום הקמת תחנת המשמר, המשיכו בהקמת הקירות בבתי המגורים. עד
גובה החלונות היו הקירות עשויים יציקת
בטון. לא בטון מזויין עם ברזלים, רק בטון דבש, הרבה חול, חצץ ופסולת. הקירות שימשו
כהגנה בפני יריות ואכן, אנחנו בכל פעם ירינו עליהם ברובים איטלקיים, או פולנים
שהיו לנו. היו כמובן מקרים רבים שהכדורים חדרו דרך קירות ה"בטון" האלה.
בכל פעם ניסינו לשנות את הרכב חמרי היציקה כדי לחזק את המבנים.
הפרוייקט של אותן
שנים היה כמובן הקמת מגדל המים. אז, בשנת 1943, כבר החשיבו אותי כותיק ומנוסה
במקצוע, והייתי אחראי על מכונת הבטון הקטנטנה עם מנוע הבנזין שלא הפסיק להשתעל כל
הזמן. אני אומר לך שהמגדל הזה לא יזוז לעולם, הוא עומד על בסיס של בטון מזויין
בעומק של שני מטרים ועליו מוצבות ארבעת רגליו.
מה שאינני יכול לשכוח
זה הסיפור של אחרי סיום הקמת המגדל. אז היה צריך לפרק את תבניות העץ הגדולות
שבתוכן יצקו את רגלי המגדל ואת המיכל הענקי שמוצב עליהן. זה לא פשוט. לבנות את
התבניות בונים מלמטה למעלה, אבל לפרק...
צריך מלמעלה למטה. חיפשו מתנדבים לעלות לראש המגדל בסולם העץ הרעוע שעמד לצידו.
כמובן עוד לא היה סולם המתכת המוכר לכולנו. כל הבנאים נתקפו בפחד גבהים. תכתוב,
אבל שאף אחד לא יקרא – אפילו דדה פחד! כך שנותרנו עומדים ליד המגדל, ברוך וייזר
ואני, והוא אומר לי: גדליה עולים למעלה. עניתי
לו: ברוך, אני ממש מפחד. והוא בשלו, גדליה! גם אני מפחד. בוא עלה אחרי. ואכן כך
היה, שנינו רועדים מפחד עלינו למעלה והתחלנו לפרק ולזרוק למטה, קרש אחר קרש.
אתה שואל מאין היו
לנו חומרי הבניין וכל האביזרים? חלק היה קנוי וחלק היה ממה שהערבים סחבו
ממחנות הצבא הבריטי שהיו בסביבה ומכרו לנו
ביותר מחצי חינם. הם סחבו הכל ומכרו לנו. לחיילים הבריטים לא היה איכפת, הם אמרו:
צ'רצ'יל ישלם! כך שיום חורף אחד קניתי
מערבי אחד שתי שמיכות פוך מתוצרת אוסטרליה ב-2 גרוש. הבאתי אותם לליפט הקפוא ועדה
ואני קראנו לשמיכות האלה – "צ'רצ'ילים".
עם סיום הקמתו של
מגדל המים, סיימתי אני את פרק עבודתי בענף הבניין וסוף סוף הגשמתי את חלום נעוריי
והתחיל הרומן רב השנים שלי עם הטרקטור והאדמה.
וזה כבר סיפור לפעם
אחרת...".
(גדליה דיטור – תולדות ענף
הבנין ביבנה / מבית ז' שבט תשס"ז(715))
רמי
עפרוני
|
