על
מפעל שימורים (אבא שלי היה המנהל)
בתחילת
שנות המדינה היה מחסור גדול בבשר, היה קיצוב,
וכשהמפעל היה מקבל את ההקצבה היו מחתימים את אבא על כל גרם, נועלים בבית-הקירור,
וחייל שומר על הדלת יומם ולילה, שני מנעולים אחד שלו ואחד של אבא. היה צריך לחתום גם
על כל גרם שיוצא. המטבח של יבנה נהנה משיירי המפעל, בעיקר עצמות. אבא סיפר שפעם כשיצא
מארוחת הבוקר, שמע את אילזה שואלת את רחל פלק
המבשלת, איזה מרק עושים היום, ורחל ענתה לה
"די וולטר קנוכן", בעברית
: העצמות של וולטר. אבא סיפר שהוא לא אכל באותו יום ארוחת צהריים.
סיפור
אחר יש לי מבסיס הטירונים במחנה 80 . היינו מקבלים לעיתים גם מנות-קרב, ובחבילה היתה קופסת שימורי-יבנה ועליה כתוב בגדול: בשר עם תפוחי-אדמה. בפנים היו
שתי קוביות קטנות של בשר, והרבה מים ותפ"א. כולם קיללו את היצרן, וכשיום אחד שמעו
שהבן של היצרן נמצא איתם במחנה הם החליטו לעשות בו שפטים. החבר'ה שלנו שמרו עלי, וניצלתי.
כשבאתי לחופש ניסיתי לשכנע את אבא שיפסיק את היצור כי מי שאכל פעם קופסה כזו, לא יקנה
לעולם משמורי-יבנה. אבא אמר "אבל כתוב על הקופסה במפורש 75 גרם בשר". אמרתי:
"אז תכתוב לפחות תפ"א עם בשר". אבא לא הסכים, אחרי כל המאמצים שהוא
השקיע כדי לזכות במכרז של הצבא . ועוד סיפור. בשלב מסוים החליטו להיכנס לשימורי ירקות,
ולהתחיל ברסק עגבנית שיקנו כשיהיו עודפים. שוב אבא קנה ספרים, למד, קנו את המכונות
והתחילו לייצר. יבנה התחרתה במפעל של גבעת-ברנר, בשני המפעלים ייצרו רסק בקופסאות פח
קטנות של 100 גרם. הם מכרו במחיר נמוך בהרבה מיבנה, ואת אבא זה הרג. הוא ידע את כל
העלויות ואי אפשר היה לייצר במחיר שלהם. הוא ישב על זה לילות וימים, ובסוף הפסיקו לייצר.
כעבור שנה כשאבא חיפש חביות למלפפונים, הוא ראה מודעה שגבעת-ברנר מוכרים חביות. הוא
נסע לשם, ותוך שנייה הוא הבין את הכל . אלה היו חביות של רסק עגבניות מיובא מרומניה.
הכל בסדר, הוא אמר, אבל מי נתן להם מטבע-זר, כשלמדינה לא היה דולר על הנשמה... מתוך זכרונותיו של אברהם ימיני - הבן הבכור של קבוצת יבנה |
