מפונים
- 1948
בזיכרון
הקולקטיבי של קבוצת יבנה, שמור מקום של כבוד לפינוי של הנשים והילדים מהקיבוץ,
לאחר ההפצצה שבה נהרגו בקיבוץ ילדה ושני חברים. בשונה מהפינויים שאנחנו חווים
כיום, בפינוי של "אז" החברים נשארו להגן על היישוב, והנשים והילדים פונו
לבית ספר בבני ברק. הרשימה הבאה, פרי עטה של חנה אפרתי הסבתא, אמן של שמעון, יהודה
וצבי אפרתי, מתעדת את האוירה בצד של "המפונות". מורשת הקרב הרחוקה שעליה
התרפקנו, הופכת לסיפור של חיינו.
הרחק מן הבית
(מתוך חוברת "קבוצת יבנה במערכת
תש"ח" בהוצאת הקיבוץ)
עזבנו
את הבית באותו ליל הפנוי בלי הכנה רבה. אומנם נעשו בימים שקדמו אי אלה סידורים, כגון
אריזת בגדים הכרחיים. גם נקבע מראש מי ומי תלווינה את הילדים במקרה של פינוי ומה יהיה
תפקידן. קביעה זו בוטלה ברגע האחרון ולמעשה נמסרה הודעת הפינוי לכל האמהות וכולן יצאו.
שמרנו
את השקט במשך הנסיעה ההיא. השפתיים לא ביטאו את הדאגה והכאב על כל שיקר לנו. הגענו
לרחובות ולמחרת בבוקר המשכנו ראשון לציון, שם קדמו לנו ילדינו הגדולים. רגש עמוק של
תודה היה בליבנו על קבלת הפנים הלבבית ומסירות הנפש, שהראו לנו במקומות אלה. לפנות
ערב הגענו לבני-ברק. מה גדולה הייתה שמחתנו, כאשר מצאנו שם מקום מוכן עבור ילדינו!
לטלטולינו בא הקץ.
חברות
רבות של הפועל המזרחי ונשי המקום חשו לעזרתנו בימים ראשונים אלה. גם הנהלת בית-הספר
עמדה לנו כמיטב יכולתה. והיה מה לעזור, כי היו לנו קשיים למכביר. חסרו עדיין הרהיטים
הנחוצים ביותר: מיטה וארון, שולחן וכיסא.
העבודה נעשתה בקצב מהיר, למרות שלא אורגן מראש
שום דבר ולא היה מוסד מנהל. כל חברה עבדה במקום הקבוע בבית או מצאה לעצמה עבודה במקום
הנחוץ. ההתמסרות הייתה שלמה, ללא כל החשבון של שעות עבודה. הורגש שיחד עם המתיחות האישית
של כל אחת ודאגותיה היא, עלו המתח הציבורי ורגש אחריות עבור הכלל.
בעיות רבות עומדות לפנינו בימים הראשונים האלה
ולא היה סיפק לברר את כולן די צורכן. לפעמים החלטנו מתוך כך החלטות נחפזות ומקריות
והדבר התנקם לאחר מכן. השאלה החמורה ביותר, בה הקשינו במשך כל חמשת החודשים הארוכים
האלה, הייתה שאלת השיכון. אומנם שמחנו כי הוקצה מקום לילדינו אך איפה נגור אנחנו, האמהות
והחברות? בשום פנים ואופן לא הספיק המקום בתוך בית הספר וסביבו. גם בין הילדים הייתה
הצפיפות רבה. (קרוב ל-30 פעוטים נשכבנו יחד בשני חדרים רצופים!) כדי להקל על מצוקה
זו שלחנו חברות מספר עם ילדיהן אצל קרובים, אך הכבדנו בזה מיד על סידור העבודה הדחוק
והיה לנו עול כספי נוסף על הקבוצה. יצא שכרנו בהפסד כי לא התחשבנו בתקופת פינוי ממושכת.
לטעות זאת נודעה השפעה רבה על הרבה עניינים.
היה צורך להלין מספר רב של חברות מחוץ לכותלי
בית הספר. אך רובן העדיפו צפיפות רבה ובלבד להישאר יחד עם הילדים. והנה, במקום להוסיף
לנו חדרים בבית הספר לחצו עלינו להצטופף עוד יותר. בחדר האוכל לא היינו "בעלי
הבית", כי בתקופת הלימודים הוא גם שימש לילדי בית הספר מבני-ברק. לילדים לא נמצא
מקום לשחק בשקט, לא בבית הילדים ולא בחדר הורים. לא יכולנו לבודד ילד חולה וחברה חולה
או לתת תנאים יותר נוחים לאותן החברות, שהיו זקוקות לכך במיוחד. ואיפה ילמדו ילדינו
הגדולים? כעבור ימים אחדים הגיעו גם הורי חברים לבני-ברק ועבורם חיפשנו שיכון במושבה.
לחצו עלינו גם הדאגה ליולדת ולתינוקה הרך, שנשלחו מבית החולים אחרי ימים ספורים. ונעזרנו
זמנית על ידי אנשים פרטיים (במשך הזמן נפתרה השאלה האחרונה הודות למוסד "נווה
האם", ליד קופת החולים). בעיית השיכון עוד קשתה - עד היום האחרון - מחוסר מקומות
מתאימים למקלטים. ומאחר שבני ברק נפקדה על ידי מטוסי האויב מיד עם בואנו למקום, גרם
דבר זה לעצבנות ולדאגה יתרה.
בדבר אחד היה מצבנו טוב יותר מזה של משקים
מפונים אחרים: במשך כל תקופת הפינוי יכולנו לקיים קשר רצוף עם הקבוצה על כן אספקה וציוד
הגיעו אלינו - אם לא תמיד באופן סדיר או במידה מספקת – ונפטרנו מדאגות רציניות.
בימים הראשונים נתעורר ויכוח נוקב: מיבנה באה הדרישה להחזיר מספר חברות למשק,
כי שם, אחרי יציאת האמהות, שבידיהן הייתה מונחת עד כה האחריות העיקרית לקיום השירותים
השונים, נתערער ארגון העבודה והיה הנחוץ להוסיף כוחות מנוסים. דרישה זו נתקלה בהתנגדות
מצד החברות בבני ברק. בפקודת הפינוי ל כ ל
האמהות - בניגוד לעמדה הראשונית של המפקד -
ראו הן רצון למנוע ככל האפשר הימצאם של שני ההורים באזור המערכה, והכרה בזכותה של האם
לשמור על ילדה בשעת סכנה. כאובה הייתה ההתנגשות בין שתי השקפות. לבסוף הכריעה, כמובן,
סמכות המפקדה ביבנה.
הילדים הקטנים היו עצבניים על ידי העדר מקום
שקט והגדולים, ילדי בית הספר, יצאו לגמרי מן המסלול הקבוע והקובע וחיפשו לעצמם דרכים
חדשות. כיצד קרה שילדים אלה יצאו בלי מוריהם ומדריכים הקבועים? האם לא היו זקוקים להם
בזמן ההוא יותר מאשר בעבר? רק הטעות בהערכת זמן הפינוי יכולה להסביר במידת-מה שגיאה
גדולה זו. המורים היו מסודרים במערכת ההגנה של המקום. ידענו זאת ועל כן לא דרשנו מיד
את בואם. אבל דרישתנו אחר כך בזמן ההפוגה, לא מצאה את ההגנה הראויה ביבנה, על אף הסברנו
המתמיד את הנזק החינוכי הרב עבור ילדינו, בתוך אותה אווירה של דוחק ודאגה, אשר סימלה
את תקופת הפינוי.
נסתיימה ההפוגה. עברו עשרת ימי הקרב ונכנסה לתוקפה ההפוגה השנייה. התעוררו התקוות,
שנחזור בקרוב, בינינו ובין מאחינו. ארך הזמן להם כמו לנו. והוגבר הלחץ שנצא. הרגשנו
את עצמנו מיותרים. החשנו, איפוא ,את הדיונים על החזרה הכללית הביתה אך מוסדות הביטחון
טרם הסכימו. בלב כבד הוחל בחיפוש אחרי מקום אחר. איך למצוא מקום מתאים לציבור המונה
למעלה מ-200 נפש?
ראויים לציון הם היחסים בין החברות בימים ההם.
נקשרו קשרי ידידות יקרים תוך העבודה המאומצת ועל ידי השיכון בצוותא, שמצאו את ביטויים
במידה רבה של הנכונות לעזרה הדדית. מצד שני גרמו הקירבה המתמדת והצפיפות להצטברות של
עצבנות. חברות רבות הגיעו לאפיסת כוחות מקוצר רוח ומעבודה קשה. ארגון העבודה נעשה מיום
ליום יותר מסובך. ובאותו זמן נמשכה הדאגה לילדי בית הספר, שאין להם דואגים כראוי. עם
כל החיוב בפגישת ילדינו עם "העולם" בחוץ, ראינו בה יותר את השלילה, בגלל
חוסר הדרכה. היעדר צורת חיים קבועה הפך לסבל, בייחוד בשבתות. נקודות אור היו רק הביקורים
הספורים של הבעלים והאבות. ובינתיים החיפושים אחרי מקום אחר נמשכו.
במצב זה חגגנו את ראש השנה. הייתה התרוממות רוח, הודות לבואם של חברים רבים מיבנה.
בימים אלה נטפלה אלינו מחלת הדיפתריה והיא שמררה לנו את כל חודש תשרי, הוא חודש החגים,
וצוותה עלינו בידוד חמור, הפרדת אמהות וילדים. הייתה חרדה לילדים החולים. פלשנו לתוך
חדרים "אסורים". ושוב נתגברה המתיחות בינינו ובין המושבה. ישבנו על גחלים.
היינו מוכנים לכל הסדר, ואז להסדר הגרוע ביותר, ובלבד להתרחק מן האווירה הדחוסה.
ברם, כאן יש להזכיר אותם החברים והחברות מתושבי המקום, אשר תמכו בנו בנאמנות אך לא
יכלו לתאר אווירה זו.
וכך התחילה פרשת בית דגון. כמעט היינו מוכנים
לעבור למקום זה, שהיה אז במצב בלתי מתאים בהחלט לקליטת ציבורנו. ניסינו להשפיע על יבנה
בכיוון של החזרה כללית. והנה בימים אלה נפלה אשדוד ושוחרר חלק גדול של הנגב. בקצב מזורז
ארגנו את שיבתנו הביתה. שבנו - וברכת תודה בליבנו לאלוקי שמיים על שזכינו לחזור לביתנו,
שקיים ולא נהרס, ועל שזיכה אותנו להביא את ילדינו, עושרנו.
חנה
אפרתי |
