השחרור
באחד הימים קיבלתי הודעה צבאית בזו הלשון: הנך מוזמן להתייצב ברחובות בתאריך 10.9.75 .הנדון קבלת פטור משרות צבאי.
זרקתי מבט לפנקס הצבאי המרופט, זרוע חותמות של התייצבויות.
מהתמונה מביטים אלי פנים צעירות עם בלורית שחורה... האם זה אני?
תאריך החיול 12.11.1950 . האם כבר עבר חצי יובל מאז שעמדתי בפני הועדה הצבאית
(בחדר המוסיקה והתרבות) וקיבלתי עלי עול מלכות של מדינתנו הצעירה!
כשמאחורי 5 שנים של חברות ב"הגנה" הכולל מלחמת הקוממיות?
אודה ולא אבוש התרגשתי קצת... ואכן לילה לפני ההתייצבות פקד אותי חלום משונה...
אתם סקרנים לשמוע? אז בבקשה....
....על מגרש רחב ידיים עמדו ותיקי חטיבה 11 המהוללת למסדר חגיגי, פגישות נרגשות עם חברים לנשק. אהלן וסהלן! טפיחה על השכם. כל השיחות מתנהלות בסגנון האם אתה זוכר? ...האם אתה זוכר?
שואל אני את חברי בצוות המרגמות 120, שהכנסת 2 פגזים בקנה... ולולא ההשגחה העליונה שהפגז התחתון היה עקר לא היינו נפגשים כאן.... כן זוכר... הוא עונה זה היה בהפגזה עזה במלחמת סיני. האם אתה זוכר את הדף הקרבי מס.2 של אבא קובנר, ובו נאמר:
לוחמים! הלילה נפרוץ ונשטוף את משלטי האויב עד נעקור שערי עזה ובריחיה?
הוא מקמט את מצחו ומנסה להיזכר...(אגב: בליל שבת בו נכנסנו ככובשים לעזה כבר חיכה לנו הרב הראשי לצה"ל הרב גורן עם בקבוקי יין לקידוש...אכן מגיעים לו כנפי הצנחן....) האם אתה זוכר, כשהתקדמנו לעבר חן-יונס באו טנקים מצריים לקראתנו ובמרגמות שלנו עכבנו ומנענו מהם התקדמות? וכך קולחת השיחה.... פתאום תרועת חצוצרות. המפקד דום! הרמטכ"ל ,ראש הממשלה ושר הביטחון עולים לבימת ההצדעה. התזמורת הצבאית מנגנת שירי שושנה דמארי...הושלך הס! ראש הממשלה פותח בנאומו- כדרכו באיטיות ובהדגשה- ובין היתר אמר:
המדינה חייבת לכם הרבה מאוד, לא אגזים אם אומר....שעמדתם כמבצר איתן מול מזימות האויב ויכולתם לו... חיילי החטיבה שראשיהם האפירו במקצת מרכינים ראשיהם...לא נעים לשמוע כל כך הרבה תשבחות.
אחרי זה כל אחד מאיתנו ניגש לבימת ההצדעה ושר הביטחון מוסר לו את תעודת השחרור תוך חיוך ולחיצת יד איתנה... תם הטקס. אני ניגש לתחנת האוטובוסים ומתיישב לי בניחותא באוטובוס של קבוצת יבנה ושוקע בהרהורים, והנה מה עיני רואות? הקבוצה מוארת באור נגוהות.. דגלי הלאום מתנפנפים ברוח,
עזריאל זמוש במדי נוטרים מגוהצים יורה מאקדח רקטות (שבתחנת הנוטרים)
ומיד אחריו "מרביץ" מאיר שילוח 25 מטחי כבוד מהמרגמה המפורסמת "טו אינטש"
שלוותה אותנו בשדות הקרב. אותם החברים שיצאתי איתם בליל יוה"כ אחרי
תפילת "כל נדרי" לכיס –פלוג'ה. מתאספים על יד ביה"כ. שוב זיכרונות....
אנו נזכרים איך שנערך מפקד ע"י מפקדנו יוסף, כשהוא קורא לצבור ה"אזרחים"
לא להתקרב אלינו, ואיך שנכנסו שני האוטובוסים להעביר אותנו ליעד, דהיינו
למשלטי פלוג'ה (אגב, בכיס פלוג'ה שמרנו גם על מיודענו ג'מאל עבדול נאצר המנוח...)
יו"ר המועצה בנאומו מזכיר נשכחות איך שבלב כבד נפרד מאתנו.
פתאום אני מבחין בקבוצה של "עזרה ראשונה" לבושים חלוקים לבנים כשעל ראשם כובעי פלדה בריטיים(לפי פקודת הרופא דאז....)
אז איך זה היה?...כן...עולים לאוטובוסים, כשדויד קרויצר, יחיאל, ושאר ה"ליצנים שבחבורה
מנסים בהצלחה להרים את ה"מוראל"..... חלק מאתנו ואני בתוכם כחובש
עולה לחפירות של המשלט העליון שם נתקבלנו ע"י מספר פגזים מגבעה 69.
כחובש אני מנסה להיזכר בתורה שלמדתי בקורס חובשים מזורז בקבוץ "חפץ חיים"
כשנשאנו "פצועים" על אלונקות מעל חפירות וגדרי תיל.
המדריך עודד אותנו בסיסמא: פארבייט דיא ציין" זאת אומרת-תחרקו שינים אבל תבצעו.
...אנו מחופרים כמה מאות מטרים מהקו המצרי, הכדורים שורקים..והנה צלצול השעון
העיר אותי...אני משפשף עיניים והנה הקרבות ממני והלאה....
ועכשיו בוודאי תשאלו, איך היה השחרור במציאות?
פשוט מאוד. חיילת פקידה שאלה אותי: מה העניינים?
הסברתי לה בטון חגיגי את מטרת בואי. בחיוך על שפתיה היא מפטירה:
תוך שנייה אני מסדרת לך את העניין. נבררה בתוך תיק כרסתני ובארשת ניצחון על פניה
שלפה את תעודת השחרור שלי...
נשאר לי רק לאחל לה ולכל צה"ל שנה טובה ושנת שלום...
יוסף גוטליב
10/10/1975
|
