אנו באנו ארצה
כאשר פנתה אלי רוחמה בבקשה שאכתוב על עלייתי ארצה תמהתי-וכי מה יש לכתוב: לא מאבק נגד סביבה עוינת, לא התמרדות נגד בית והורים, לא עלייה בלתי חוקית מרטיטה ומלהיבה. לא גיבוש גרעין ובעיותיו והתלבטויותיו- רק דרך סלולה של יחידה שכמעט מיום עמדה על דעתה חונכה ללכת בשבילי תורה ועבודה. שנות התבגרותי היו השנים המסעירות של המאבק להקמת המדינה.
שנים של פעילות והתלהבות המונית- אבל בעקבות הקמת המדינה ושוך קרבות מלחמת השחרור חלה ירידה תלולה בכל תנועות הנוער. ההכשרה של בני עקיבא כמעט הפסיקה את פעילותה- גם כתוצאה מגיוס למלחמת קוריאה, ומסגרות אחרת טרם הוקמה. אמנם גובש כשנה לפני עלייתי גרעין, אך הוא נדון מראש לכישלון ואכן לא נשאר ממנו זכר. בכפר דרום (בני דרום של היום), שאליו הופנו חברי התנועה מארה"ב משנות הזוהר, כבר התחילו להסתמן אותן הבעיות ש/בסופו של דבר הביאו להתפרקות הקבוצה. והנה במצב עניינים זה גמרתי את לימודי, גמרתי שנת עבדה שסיפקה לי את האמצעים הכספיים הדרושים לעלייה, ועמדתי על פרשת הדרכים. האמת היא שהייתי במבוכה. רציתי לנסות את חיי הקבוצה, אבל היססתי.
אימי ,כמרבית האימהות, הצטערה על שאני עוזבת את הבית, ומעצם אישיותה הסגורה נרתעה מהחיים במסגרת כזאת. לאבי הייתה נפש חצויה. בצורה מופשטת היה תמיד בין המקורבים לתנועה הקיבוצית. אבל בביקורו הראשון בארץ ובקיבוצים בשנת 1950 מצא תמונה קודרת, בעיקר בתחום הרוח- וחששותיו היו שבעקשנות הידועה גם אם אתאכזב לא אהיה מוכנה להודות בכך. אני עצמי לא יכולתי להחליט דברים ברורים מחוסר ידע מעשי- מעולם לא
ביקרתי בארץ, אך הייתי בהכשרה-רק זאת ידעתי שלא רציתי לחיות בין אמריקאים, ולכן לא רציתי ללכת לכפר דרום.
והנה אחרי ביקורו השני בארץ בא אבי וכדרך אגב הפטיר "לו היית מצטרפת לקיבוץ כמו יבנה-לזה לא הייתי מתנגד" . למזלי שהתה אז משפחת בית אריה בארה"ב- ואחרי שיחה קצרה עם דוד,
שעודד אותי, החלטתי לנסות. וכך נהפכתי דומני לחלוצה הראשונה שבחרה בקבוץ כי אבא'לה רצה.
באותה שנה התכוננה המקהלה שהשתתפתי בה לבוא ארצה להשתתף בזמרייה. החלטתי לכרוך את שני הדברים יחד, וכך הגעתי בקייץ תשי"ב כחברת המקהלה . יש עוד היום חברים הזוכרים אותי מקונצרט שהמקהלה שלי ערכה ביבנה במוצאי שבת אחת. חלק מחברי המקהלה שבתו ביבנה, אבל אני לא הייתי ביניהם בכוונה תחילה. (ידעתי שעוד עתידה אני לבלות שבתות למכביר פה) בתום הזמרייה ניגשתי להסדיר את עתידי. כיום אני נזכרת במגעים הראשונים שלי עם אנשי יבנה ומוסדותיה, זה נראה בלתי מציאותי לחלוטין.
צעד ראשון ביליתי אצל זאב שפנייר בגבעת וושינגטון (שכהן כמנהל מוסד עליית הנוער שהיה במקום) והוא הביא אותי במוצ"ש לביתו של יצחק אשר(מנהל ביה"ס דאז, שבמר ייאושו קפץ עלי כמוצא שלל רב), שוחחנו כשעה, וקבענו שאחזור למחרת לראות את בתי הילדים והכיתות,
ולקבוע את פרטי עבודתי בבית הספר. ואז...
(אבל קודם אני מוכרחה לציין עובדה אחת שאני בדרך כלל מנסה להסתיר.
"והיו כישרונותיי אשר יהיו, חוש ההתמצאות אינו נמנה עליהם.
(עד היום כשאני יוצאת לדרך משוכנעים בני ביתי שרק בנס אמצא את דרכי הביתה)
יצאתי מביתו של יצחק (בצריף שוודי) לפניו הייתה חורשה-ואני תעיתי ביער העבות הזה כחצי שעה עד שהצלחתי למצוא את חדר האוכל, ומשם לגבעת וושינגטון. (ואם תשאלו-למה לא שאלתי-הרי השעה הייתה עשר בלילה וביבנה חושך ושקט)
למחרת באתי שוב, ביקרתי בבית הילדים של כתה ה', והכרתי את גוגל.
באיזו התלהבות סיפר לי על משק ילדים ועל כל החיות.
ואני הצגתי את עצמי בשם "עטי" כך קראו לי בחו"ל.
שנים רבות ברצונו להתחצף אלי, היה גוגל קורא לי כך.
נותרו שבועיים עד התחלת הלימודים והבטחתי ליצחק אשר שבדיוק כעבור שבועיים אחזור.
את הבטחתי קיימתי-אבל רק כעבור זמן רב סיפר לי יצחק מה עבר עליו בשבועיים אלה.
הרי ידוע שאמריקאים משוגעים, בלתי יציבים ובלתי מהימנים. ומה יהיה אם היא לא תחזור ותישאר כיתה בלי מורה? כאמור חזרתי והתחלתי לחפש את האחראי לסדורים-ואז שמעתי...מזכיר פנים בצבא, סדרן מיטות בצבא..וכו' .. .אבל במשרד יושב יהודי עם זקן בשם שלמה(שלמה אפרתי ז"ל) והוא יעזור לך. נכנסתי למשרד ואבן נגולה מעל ליבי-פרצוף מוכר.!!..הרי שלמה נתן לנו סדרת הרצאות בסמינר למדריכים, ואני לא ידעתי שמיבנה הוא. בקיצור-חדר ריק לא היה, והכניסו אותי באופן זמני לגור עם חולדה ק.
בשבילי היה זה מזל יוצא מן הכלל-לצעוד את צעדי הראשונים בהדרכה כזו- מה חשבו על כך חולדה-ואולי עוד יותר שרה ודני, שבאו הביתה כל יום למצוא את המורה שלהם בבית , אני משאירה לדמיונכם. סוף סוף חזר צוריאל ז"ל- שהיה אז מזכיר פנים ואחרי יומיים הוביל אותי "לארמוני" , ליפט מפואר-שהוא במו ידיו עישב וניקה, קישט בווילונות וריהט. כך התחלתי בשגרת היום: יום הוראה ארוך (36 שעות בשבוע)
עזרה והבנה מהורי תלמידי וחברה נחמדה.
במיוחד זכורה לי התחלת החורף הראשון כשהופיעה אצלי לוטה ז"ל להציע לי פתיליה לחימום (אע"פ שלא הייתי בתור) "כדי שיהיה לך חם וטוב ביבנה". ואחרי חודש פתאום, שאל אותי יצחק "אגב-אף פעם לא שאלתי-את שכירה או מועמדת? הרי אני צריך לדעת למי למסור את משכורתך", משונה- הרי למעשה התחוללה מהפכה בחיי-מחיי רווחה ונוחיות לשכון בבוקס.
(כדברי אבי)שנות צנע בלבוש ומזון, מסגרת די נוקשה, מקצוע חדש
(לא הוריתי בחו"ל),שפה חדשה, ניתוק קשרים (לא היה לי קרוב אחד בארץ)
ובכל זאת הייתי מתעוררת כל בוקר וחושבת-מה עם חבלי ההסתגלות שכה רבות שמעתי עליהם- אולי היום ירדו עלי, ולא היא.. ועכשיו בעיני אחרים אני כבר ותיקה. עטרה ינובסקי יוה"ע תשל"ד
|
