מה בין מן, מיני, צרכנות והפרטה? /
בשבת בשלח קראנו על המן שליקטו בני ישראל במדבר, וזה גרם לי לחשיבה מעמיקה נוספת על שיחות החברים שהתקיימו בשבועות האחרונים. אתם שואלים מן הסתם "מה הקשר?" ובכן, לפני כשנתיים העירה אשתי את תשומת ליבי לדמיון בין ה"מן" ובין ה"מיני". לא מדובר רק בדמיון צורני של המילים, אלא גם בדמיון מהותי יותר. היא ציינה שמעניין הדבר שמוצרי החלב שבמיני הם כמו המן – אם לוקחים יותר מדי, לא מספיקים לנצל את הכל וזה פשוט מתקלקל. בזמנו המחשבה הזו שיעשעה אותי, אך ככל שחשבתי על הדברים יותר, ראיתי שהדמיון הוא יותר מהותי ממה שהיא חשבה. ביחס למן כתוב "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ לָקָטוּ." הרי זה בדיוק מה שאנו רוצים ומצפים שיהיה אצלנו במיני – המרבה ירבה, ויותר מכך, הממעיט ימעיט. איש לפי צרכו. אולי משום ששם זה עבד טוב מעולם לא שמענו על רצון של משה להפריט את המן... אבל, בכל זאת נראה שקרתה תקלה – הם הותירו ממנו לבוקר. למה? מה מביא ציבור שיודע לקחת כפי צורכו להותיר עד הבוקר? ואם הם לקחו באמת כפי צורכם, איך זה שנשאר עד הבוקר? נראה לי שיש פה נקודה פסיכולוגית חשובה מאוד. אני מסכים עם משה ליבר שמה שמקבלים חינם גורם, פסיכולוגית, לצריכת יתר. ואמנם אני תוהה על כך: כיצד הגענו למצב כזה שאיבדנו כל תחושה של ערבות לכסף הקולקטיבי, שאנחנו חושבים שיש משהו שאנחנו באמת מקבלים בחינם? אבל לא על זה ברצוני לדבר כעת, שכן לא זו הנקודה שאנחנו רואים בסיפור המן. בסיפור המן אנו רואים משהו, שנראה לי, שהינו גורם פסיכולוגי נוסף, אחד שעד כה לא קיבל התייחסות כלל בניתוח הגורמים ל"צריכת יתר". כוונתי היא לתחושה ש"לא יהיה מספיק" או "כשאצטרך, לא יהיה לי". נחזור רגע לסיפור המן. אנו רואים שלפני שבת בני ישראל מצווים לקחת כפול – כי מחר לא יהיה . למעשה, הידיעה שמחר לא יהיה, או מחר יתכן שלא יהיה, מאלצת את הצרכן לאגור. אם נחזור למציאות של המיני, הרי שאם אנחנו חיים כל הזמן בתחושה ש""מחר אולי לא יהיה" – הרי שאנחנו באופן כרוני לוקחים "כפול". את אותה התופעה ניתן לראות בכמה וכמה דוגמאות: כך למשל חלב, שאין חשש שלא יהיה זמין, נצרך, כך נדמה לי, בכמות סבירה אך לעומתו - השמנת, המוצרלה, האבוקדו והחמאה - שניתנים במשורה, נלקחים גם נלקחים באופן מוגזם. מעניין שהרוב המוחלט של הדוגמאות השונות של תופעה זו הן דוגמאות מתחום האוכל – ואנשי ענף המזון, ומוציאי האוכל לשלפערים יעידו.
בנקודה זו, לעניות דעתי, יתכן שההפרטה אכן תוכל לתרום במשהו לרווחתנו הפסיכולוגית והצרכנית כאחד. למען הסר ספק, אינני חושב כי צריך להפריט את חדר האוכל, אלא רק מצביע על יתרון אחד מיני כמה שיש להפרטה בתחום צריכת המזון הביתי. המדרש מרחיב על המן ואומר כי טעמו של המן היה כמעט בכל טעם שחפצו בו (יומא עה.). הרי בסופו של יום, בזה מדובר: סיפוק הטעם הערב לחך – באופן מילולי או כמטאפורה כאחד. מכאן ניתן לראות את אחד מיתרונותיה של ההפרטה: ההפרטה מאפשרת זמינות של הדברים הערבים לחך, או במילים אחרות - סיפוק צרכים אינדווידואלי ונגיש. אם תרצו, מדובר בהגדלת דרגות החופש של החבר בעולם הצרכני. אסביר את כוונתי.
כפי שנכתב בסעיף הראשון בפרק 'המטרות, עקרונות וערכים' במסמך של "צוות גבולות ההפרטה": "הגברת רווחת החבר ושביעות רצונו ע"י הגדלת חירותו בקביעת יעדים תקציביים." כידוע, לסיפוק צרכים יש כמה מגבלות ואתייחס לשתיים מהן. מגבלה ראשונה היא שכל פרט רוצה או צורך משהו מעט אחר מחברו, ומגבלה שנייה היא, שהוא רוצה זאת בזמן אחר מחברו. אלו הן מגבלות, משום שבשיטה הנוכחית זה בלתי אפשרי לתת לכל אחד בדיוק את מה שהוא רוצה כאשר הוא זקוק לו. יש ברשותנו מגוון מאוד מצומצם של מוצרים, ויש גם מגבלה מובנת של שעות הפתיחה של ענפי השירות. על שתי המגבלות הללו הפרטה מציעה פתרון. למעשה יש לנו באופן די נגיש (עד 15 דק' נסיעה) סופרמרקטים (מרכוליות - בעברית צחה) ורשתות ענק ביבנה, בבילו ובאשדוד. חנויות אלו פתוחות כל יום, כמעט כל היום, ובכך עונות הן על עניין הזמינות. יש בהן מגוון עצום של מוצרים, ובכך עונות הן על הצורך בצריכה מדויקת ואינדווידואלית. אם אנו מספקים לכל חבר את צרכיו בצורה של כוח קנייה, ודואגים שיהיה פיתרון גם לאלו שאינם ניידים באותה מידת ניידות כמו הצעיר הממוצע, הרי שאנו עדיין נאמנים לעיקרון סיפוק צרכיו של החבר ("כל אחד לפי צרכו"), ובד בבד הגדלנו את ההיצע והזמינות אלפי מונים. אני מאמין, שבהינתן לכל אחד האפשרות לקבל בדיוק את מה שהוא רוצה, רווחתינו אכן תגדל, יחד עם שביעות הרצון שלנו ממה שיש בידינו.
כל זאת בהנחה שפריטים שיופרטו (אם יופרטו) יתוקצבו באופן נדיב, תוך קריאה נכונה של העלויות ושל צרכי החברים (שני הדברים חשובים מאוד). אך אם הדברים יתוקצבו באופן 'חסכני', תוך התעלמות ממחירי השוק וקריאה שגויה של צורכי החברים, אני מאמין שנמצא את עצמנו במצב של מירמור גדול ותחושת חוסר שביעות רצון שיהיו בעוכרינו, ומזה עלינו להזהר. בנקודה זו נראה לי שהשאלה של "איך" תהיה משמעותית לאין ערוך מהשאלה "האם". אך כבר הארכתי מספיק לעת עתה. קובי שטיין 28/1/2011
|
