בימים ההם ובזמן הזה
בימים אלו, כשרמת החיים בקבוצה אינה מן הנמוכות בארץ... כדאי להעלות על הכתב סיפורים קטנים מימים עברו, המשקפים את המצוקה בה חייתה הקבוצה ברודגס: בעל המכולת של פתח תקווה ,מר פלדמן, שהקבוצה הייתה חייבת לו "הון תועפות" בעד המצרכים שנקנו בהקפה, ושהחוב עלה ותפח והגיע עד ל... לירה ועשרים אגורות, היה נאלץ להטריח את עצמו ולהגיע בסוס ועגלה לרחבת הקבוצה על מנת לקחת דברים עם הגזבר, להטיח קשות בפניו על שלא עמד בהבטחתו, זה כמה פעמים, לפרוע את החוב שבמשך הזמן הרקיע שחקים, ואף איים שיפסיק את האשראי אם לא יפרע. לרוע מזלו של הגזבר לא הצליח להתחמק, כפי שקרה לפני כן עם בעל המאפייה, ונתקל בו ברחוב הראשי של הקיבוץ, החברים שהיו בקרבת מקום קלטו דברי טרוניה וקובלנה שנאמרו בקול, ראו תנועות ידיים וראש, לאט לאט שכחו הקולות.
צחוקו של בעל המכולת העיד שהוא עכל את הבדיחה שהושמעה באוזניו מפי גזברנו.
בסיום הוויכוח הנסער שהסתיים בשיחה ידידותית שלשל התובע את ידו לכיסו
הוציא מארנקו טבין ותקילין ומנה לתוך ידו של הנתבע, ונפרדו תוך לחיצת ידו.
כשביקשנו משלמה בומבח(נחליאל) ז"ל לספר איך הסתיימה הפגישה הוא הפטיר בחיוך: "פשוט מאוד. הצלחתי לשכנעו שילווה לי במזומן עוד שלושים אגורות-החסרות לי מאוד- כדי "לעגל" את הסכום ל-לירה וחצי..."
**********************************************
הגזבר שדעתו הייתה תמיד נתונה להמצאות איך והיכן להשיג הלוואות, היה עוקב גם אחרי העולים החדשים שהצטרפו לקבוצה.
הנחתו הייתה שברשותם שארית של ממון שלשאר להם לפליטה עם חיסול רכושם מעבר לים.
פעם נטפל לעולה חדש ואחרי ברכת "שלום עליכם" ו"ברוך הבא" גלגל עמו דברים על הא ועל דא, שמע והשמיע, חקר ויעץ, ולבסוף דרך אגב וכלאחר יד לחש לו באוזנו: "שמא תוכל להלוות לי לזמן קצר חמש אגורות?" והוא נענה שלרגל ההוצאות הגדולות נשארה בארנק רק אגורה אחת. "אין דבר, תן לי אותה, אף היא לתועלת תהיה" והושיט ידו....
************************
רודגס קרובה לתל אביב הייתה והרבה מן העולים ,במיוחד מחוגי התנועה-קפצו לשם. מי לשם ביקור אצל חברים ומי כדי להתכבד ב"ארוחת ערב" או להישאר ללינת לילה.
מצב השיכון היה רע (לא בחינם דנו באספות על הכנסת "פרימוס"-רווק- לבתי המשפחות, כי סטנדרט השיכון שלהן –שניים לליפט-היה גבוה מידי .) ואפילו באוהלים שוכנו בצפיפות 3 חברים. וסדרן המיטות היה צריך לעמול קשות כדי להמציא קורת גג לאורח, וזכור לי שכבעל תפקיד זה הועמדתי בפני מצב מביך: אחרי חיפושים רבים ב"חורים וסדקים" לא הצלחתי למצוא מקום ומטה פנויה לאורח שחיכה בצריף חדר האוכל למקום מרגוע כדי לחלץ עצמותיו.
לבסוף נצנץ במוחי רעיון: ביקשתי רשות משומרת הלילה ובעלה להשתמש במיטתה וכמובן שהאורח ישכים קום שתוכל ללכת לישון בזמן עם סיום השמירה, כל הצדדים שיתפו פעולה ואף הסכימו לתנאי זה, ול"סדרן מיטות " הייתה אורה ושמחה.....
************************************
אינני חסיד של "זיכרונות", כי התרכזות בעבר באה הרבה פעמים כפיצוי על העדרו של הווה פעיל, אבל במידה שיש בהם מוסר השכל והשלכה על ריסון רמת החיים ושאיפות אנוכיות—מן הראוי להפנות את המבט בזמן הזה לימים ההם ולהפיק לקחים. מאיר שילוח מבית א' בטבת 5/12/1975
|
