לפני שלושים שנה
בימי בין המצרים לפני 30 שנה עברה קבוצתנו אחד המשברים החמורים ביותר בתולדותיה. פרצה מגפת טיפוס קשה ברודגס . עוד בט"ו בתמוז אותה שנה היה יום גדול לקבוצה. חגגנו אז את סיום שנת ההכשרה ראשונה של חברת הנוער הראשונה שלנו.
העזנו, אולי בפעם הראשונה, לשתף אורחים בחגיגה. נוסף לנאומים ולהופעות חברת הנוער הופיעה גם להקת חובבים מבין חברי הקבוצה, שהשקיעו הרבה עמל והציגו קטע מתוך "הדיבוק" של אנסקי. שני חברים הלכו אחרי יום עבודה מפרך ברגל לתל אביב. קנו כרטיס אחד (כל אחד חזה במחצית אחת של ההצגה), כדי ללמוד תורת המשחק מפי שחקני הבימה.
בין האורחים גילינו, בין השאר, את ברל קצנלסון ז"ל, שהיה אז עורך "דבר",
הוא גילה תמיד חיבה יתירה לחלוץ הדתי, והכיר והוקיר אישית את פנחס רוזנבליט. הוא מאוד התרשם מן הרמה התרבותית של המסיבה ואף נתן לזה ביטוי בע"פ ובכתב.
הצלחת המסיבה הן מבחינת התוכן והן מהבחינה האירגונית מלאה את ליבנו גאווה.
למחרת אותו יום חג פרצה המגפה. מספר גדול של חברים נפלו למשכב עם חום גבוה וכאבי בטן. בתנאי העזרה הרפואית וברמה המקצועית של חלק מהרופאים בימים ההם עבר זמן רב עד שנמנו וגמרו , שאכן פרצה כאן מגפת טיפוס, ובינתיים כמעט שלא היה בית , צריף או אוהל שלא היה בו חולה.
על פי דרישת משרד הבריאות הממשלתי הועבר כל החולים לבית החולים הממשלתי ביפו . אשפוז זה הוסיף סבל רב לחולים, כי על כן בבי"ח ממשלתי לא רק שלא היה רופא יהודי בנמצא, אלא כל צוות האחיות היה שלא מאחינו בני ישראל. רמת הטיפול והיחס לחולים הותאמו שם בעיקר לאוכלוסייה הערבית ועל פי רוב לחולים מן השכבות הדלות והפרימיטיביות ביותר.
קרן אור יחידה כמעט שימש לנו הד"ר רייטלר, נוצרי אוסטרי, בעל רמה מקצועית, אשר התייחס קודם כל בעדינות לחולים. הוא גם הבין בצורה הולמת ,איך להסביר לבריאים המעטים שבאו לבקר, את מצב העניינים.
איבדנו במשך חודש ימים שלושה חברים, יהא זכרם ברוך,
בכל פעם כשבאנו לביה"ח כדי לטפל בקבורת הנפטרים הוזהרנו שיש להתכונן למקרים נוספים, ואומנם רק בנס ובעז"ה התגברו הרבה חברים שהרופאים כבר נואשו מחייהם.
עברו חודשים עד שהחיים ברודגס חזרו למסלולם. למזלנו, חלו רק מעטים מחברת הנוער, ובימים הקשים ההם עמדו בפרץ בהחזקת המשק והשירותים
כאמור סבלו גם הבריאים המעטים קשות ולא רק בהשתתפות בצער ובכאב החולים והקורבנות.
נעשתה גם פעולה לגלות את מקור המגפה. הניחו שמסתובב בתוכנו נושא חיידקים המדביק את הנפגעים, גם אם הוא עצמו לא חלה.
הרפתנים, ואני כאופה, היינו קורבנות למערכה זאת. בדקו אותנו ימים שלמים שבע בדיקות וחקרו אותנו, ולא פעם הרגשנו את עצמנו כפושעים, שאינם מוכנים להודות באשמתם.
נשים הרות וחברים שעבדו באופן קבוע מחוץ למקום, נאסר עליהם להיות ובעיקר לאכול בבית. הייתה לנו הרגשה , שמסתכלים עלינו כעל טמאים שיש להתרחק מהם ככל האפשר.
כמובן שהיו גם גילויים של התעלות חברתית. זכורני , למשל, כאשר הגיעה שמועה על אחד הנפטרים, היו חלק מהחברים עסוקים ביציקת גג של חדר האוכל החדש. כדי לאפשר ליוצקים להשתתף בלוויה התגייסו חברים , שכבר סיימו יום עבודה קשה במטבח למבצע היציקה.
המגפה ואחריה ההוצאות הרבות להעמיד את הניצולים על רגליהם בסדרי הבראה ראויים לשמם הכבידו עלינו עוד שנים רבות במצבנו הכלכלי, המשקי והכספי, אשר לא היה טוב ביותר. קיבלנו הלוואות מאנשים פרטיים וממוסדות.
אך אין ספק שהאסון אף חישל וליכד את השורות.
ניגשנו ביתר מרץ להגשים את הרעיון של התיישבות של ממש.
ובמידת מה הקללה נהפכה לברכה!
ואלה נזכורה....
יהודית ילין ז"ל
יהודית בת השמונה עשרה ילידת פרנקפורט שבאה אלינו מלאת חיים ומרץ נעורים, טרם הייתה שנה בביתנו ונפטרה בכ"ח באב בביה"ח הממשלתי ביפו.
טוני מולטר ז"ל
טוני עלתה מן העיר לייפציג, הייתה חדורת הכרה ואמונה ברעיון התנועה. התבלטה באישיותה, באופייה ובכוח השפעתה .לאחר מאבק של שבועות עם מר המוות נפטרה ביום כ"ב באב בביה"ח הדסה בתל-אביב.
שלום גלבסקי ז"ל
שלום היה בן יחיד להוריו שנשארו בברלין, התבלט במסירותו לעבודה, עד יומו האחרון לא האמין כי כה קצרים יהיו ימי חייו, נפטר בט"ו באב בביה"ח ביפו.
שלושתם הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת –יצחק.
ת.נ.צ.ב.ה
מי ייתן ויבולע המוות לנצח ולא נדע עוד דמעה.
חיים אייזנר מבית 6/8/1965 |
