העזיבות והגישה אליהן
זועזענו לא מעט מגל העזיבות שפקד אותנו בשנים האחרונות. וזה טבעי. אך לבוחן את התופעה בעיניים מפוקחות לא תהיה כאן הפתעה. עזיבות של חברים היו מאז קיומה של התנועה הקיבוצית,
ואין להתפלא על כך.
החברה הקיבוצית, ככל חברה ייחודית-השקפות לה, וגישות לה, עקרונות לה (חרף כל התמורות שחלו) שלא תמיד מסוגל הפרט להסכים להן, להתמודד איתן ולקבלן. מה פלא בדבר, שכל אלה, בתוספת בעיות אישיות שונות המיוחדות לאדם זה או אחר, מביאים לעתים לניתוק ולעזיבה. נתבונן בעיר הגדולה ונמצא בהמוניהם אנשים בעלי תואר בוגר קיבוץ, והם בין המבוקשים ביותר בכל תפקיד ציבורי, חברתי, מנהלי וצבאי. על דרך הפרדוכס הייתי אומר שזה גם כוחה של התנועה הקיבוצית.
תנועה חברתית ש"עברו דרכה" המוני בני אדם ועזבוה- נשארה חיה ותוססת, פעילה וערה גם לאחר תקופות משבר. זו תנועה הממוקמת בחיל החלוץ של החברה הישראלית בכל מבחני הערכיות שיהיו. וזה מובן, כיוון שרק חברה פתוחה, המודעת למהותה מזה ולחולשות אדם מזה, המשולבת שילוב מהודק בחיי החברה הכללית והמדינה- היא בעלת כוח חיים ויכולת עמידה.
ואילו חברה אנושית סגורה ואטומה, שאין בה שילוב בחברה הרחבה והמקיפה יותר, החסרה רוח חיים וחמצן לנשימה- חברה כזאת נמקה והולכת ומגיעה לניוון איטי המתמשך והולך עד לסופה העצוב (ודוגמאות ידועות)
מבית תשרי תש"ם 9/1979
|
