דויד הסנדלר מספר למרים שליסלברג
הסנדלרייה נדמה נשארה כשהייתה. אותן שורות ארוכות של נעליים המחכות לתיקון, ואלו שכבר זכו לכך. אותן מכונות, אותם כסאות, אך לא אותם האנשים... חנן ז"ל ששנים רבות עבד בסנדלרייה נפטר החודש לאחר מחלה ממושכת. על אותן שנים מספר חברו לעבודה ,דויד הסנדלר. "חנן היה אדם שקט-לא הרבה לדבר, ולא אהב לשמוע כל פרט ופרט שקורה בקיבוץ. יושב היה על כסאו ומתקן נעלים. אדם דייקן היה ומסודר. הוא זה שדאג לסדר ולניקיון המופתי. מעולם לא איחר לפתוח את הסנדלרייה, ומעולם לא איחר לסגור". כאן עוצר דויד לרגע, כי מישהו נכנס בריצה, יחף ומתנשף-"דויד, עשה טובה-תתקן לי , אין לי מה לנעול" ודויד? ....מיד, פטיש מסמר, מהר, מהר, והבחור כבר יצא לדרך. דויד מחייך לעצמו וממשיך לספר-"אצל חנן לא היה דבר כזה. תור זה תור, מי שבא ראשון-יוצא ראשון ! אין פרוטקציה! ולא חשוב אם הנ"ל האומלל- נותר יחף. למען רחל אשתו עשה חנן כל מאמץ. כל תיקון קטן היה עושה מיד על המקום-רק שלא תסבול. כך טוב ודואג היה לבני משפחתו" לדויד היה עוד הרבה לספר, אך קצרה השעה. רשמה מרים שליסלברג מפי דויד הסנדלר.
מבית 7/6/1981 |