האם הסנדלרים הולכים יחפים?
ביום ששי נכנסנו לסנדלריה שהמתה מרוב קונים וחברים-ות שבאו לחפש נעלים מתוקנות, דני קונה סנדלים ושואל את אדון דויד-זה יחזיק?
דויד: "אם תלך כמו סנדלר- כן. אם כמו בן אדם –לא".
-"מה זה כמו סנדלר?"
חנן: " עם הסנדלים ביד".
וכך התחיל הריאיון
ש: "שרוליק, אתה כוותיק ביותר בענף, ספר לנו קצת מההיסטוריה".
שרוליק: "אני עובד בסנדלרות מ-1936. ברודגס הייתה סנדלרייה במרתף של בית הדגירה ואת המקצוע למדתי בפתח –תקווה.
המקום היה קטן מזה אבל יותר רחב, והיו שתי מכונות נפט של בית הדגירה, זוכר ,חנן?,
וזה היה גם הסליק ושם התאמנו בתרגילי איתות (אל תכתוב את זה,. זה סודי).
בכפר אברהם היה חדר שלאחר מכן התגורר בו דן בן אמוץ (גלה מתקנת) זה היה עמנואל בן עמוס,
שחקן הקאמרי.
ביבנה התחלנו בבית קש ליד הבאר, אבל זה היה רק בקיץ.
בחורף הייתי עובר לבית הבאר(באר א') ומתקן שם את הנעלים.
כנראה שיש איזה קשר מיסטי בין בארות לנעלים, ואז סרוליק נזכר:
"ברודגס עוד עבדתי ליד הכביש, ליד זה הייתה לנו באר והייתי עובד גם במשרה שניה כשומר הבאר. הייתי גם עוזר כל יום להניע את הבאר.
אחר כך כאשר בנו את המקלחת הציבורית, עבדתי שמה-לא, עוד לא היו שם מים.
אבל בחורף חדר הגשם לבתי הקש ,והחברים באו לישון אצלי במקלחת, למשל מאיר בר שלום
(ועד היום הוא בונה סוכה מקש- המערכת).
ש:עבדו אצלך עוד אנשים במשך הזמן?
שרוליק: כן, מאיר שילוח עבד פה הרבה זמן. היה עוד פועל, אדון הרצ'קה, שאחר כך פרש לגמלאות.
(וותיק הסנדלרים חוזר שוב לעניין גלגולי הסנדלרייה)
אחרי המקלחת עברנו לסנדלריה מתחת למגדל ושם דווקא היו לנו הרבה מים. אחרי זה עברנו למטבח ילדים הישן, וכעת אנחנו פה בדירה החדשה.
ש: ואיך הרגשתכם כאן בסנדלרייה החדשה?
כולם: טוב מאוד. נפלא בקיץ תענוג, ובחורף לא קר.
ש:מדוע ויתרתם על כסאות עור?
חנן: אנחנו ויתרנו? הם ויתרו עלינו.: ש: איך חלוקת העבודה ביניכם? שרוליק: אני נמצא כאן רק ביום שישי. מוכר נעלים לחברים ולפועלים, אני משיג נעלים זולות, כי אני קונה זוגות בודדים.
(ששון נכנס, מבקש לקנות נעלים זולות, אך יוצא בידיים ריקות)
ש: מה יש לכם לספר על החברים הבאים לתקן את נעליהם?
חנן: יש כאלה שמבסוטים תמיד. יש אחרים שמתלוננים על כי צריך לחכות ויש כאלה שעומדים בתוקף על כך שעליהם לקבל את נעליהם המתוקנות מיד. ואז לרוב הנעליים עומדות מתוקנות במשך שבוע מבלי שלוקחים אותן.
בדרך כלל אנחנו עובדים לפי עיקרון. ראשונים הילדים, אחר כך נעליים אורתופדיות ואחר כך לפי התור שמקבלים.
דויד: ( מתערב),לא כל כך לפי התור, אלא לפי הצעקות.
חנן: אם אומרים למישהו, שיש לנו עבודה דחופה, יש חברים שעונים "לא איכפת לי ,בשבילי רק הנעליים שלי דחופות!" תכתבי, בהחלט יש כאלה.
ש: האם אפשר לומר שאדם ניכר לפי נעלו?
חנן: בהחלט. אפשר לראות לפי מצב הנעליים אם האדם הוא רשלן או מסודר.
דוד: אני מסתכל בנעליים, וכבר לא צריך לדעת מי הביא אותן, הנה העקב הזה בצורה כזאת היה יכול להיות רק ל....(וכאן התחייבנו לא לנקוב בשמות).
חנן: מאשר את בקיאותו של דויד ומוסיף: יש שמביאים נעליים נקיות ויש שמביאים מסריחות ומלוכלכות, ואז אני משאיר אותן מספר ימים לאוורר עד שאני נוגע בהן.
נשמעות דפיקות מוזרות מתוך אחד מהארונות הסגורים, שרוליק ניגש בנחת פותח במפתח, ראשה של גלה מציץ מעברו השני של הקיר עם ארטיקים עבור כולנו. אנחנו מלקקים ומאזינים בינתיים לרדיו שלא חדל אף לרגע מלהשמיע קולו.
ש: מהו הסיפוק שלכם בעבודה?
שרוליק: הסיפוק שלי הוא בכריכיה . אני ממשיך כאן כיון שחנן מסרב לקבל את הריכוז וכמו כן אני מחליף אותו אם הוא בחופש, שרות וכו'.
חנן: אני מרגיש שלמדתי משהו ב-11 שנים.
דויד: אני אוהב את העבודה הזאת. 30 שנה במקצוע, למדתי את זה ממש ויש לי בבית דיפלומה.
ש:מה יהיה העתיד של הענף.
חנן: אינני יודע, כנראה יצטרכו לתקן בחוץ.
דויד: זה חבל, אפשר לקבל סיפוק בעבודה כזאת, צריך להסביר למישהו צעיר.
ש: איך השכנות מהצד ומלמעלה?
ת: מהצד טובה מאוד, מקבלים עוגיות וקפה. מלמעלה, מפריעים לפעמים ברדיו ומנקים יותר מידי, המים יורדים לנו על הראש.
ש: האם אפשר לכנות את הסנדלרייה במצב הנוכחי כמודרנית?
דויד: מבינת הנעליים שמגיעות אלינו-כן. אפילו אולטרה מודרנית, אבל ככה זו סנדלריה, אך לא מודרנית.
צריכים מכונה שאפשר יהיה לתפור תיקים, צריכים "שטנץ" לחתוך, ומכונת "פרס" אוויר להדביק, אז זה יהיה מצוין.
ש:קראתם בוודאי את ההצעה של מיכאל ב"מבית" שלא לפרק את הסנדלרייה הישנה מה דעתכם על כך?
שרוליק: טוב שפרקו, הייתי משלם 11 ל"י (לקונה נעליים אחד)
חנן : אם היו משאירים, היו צריכים להושיב על ידה שומר שלא תתפרק מעצמה.
ש:קוריוז לסיום?
חנן: הילדים הקטנים קוראים לנו שרוליקים....
רשמו חנה ודני 5/6/1970
|
