חשבתי עצמי כמו חבר-תכתוב ככה (יחיאל)
בשבועות אלו סיים את עבודתו אצלנו אחד מוותיקי העובדים המלווה אותנו למעלה משלושים ושלוש שנים. סימן ההיכר הבולט ביותר אשר ציין אותו בעשרות השנים האחרונות: היה מהלך זקוף, צועד לאיטו. בידו האחת מזוודת עץ ועל כתפו המכשיר לפתיחת הביוב הסתום. כך היה חוצה את קבוצתנו לאורכו או לרוחבו,
תר אחרי מקום הסתימה המדויק ולאחר שהות קלה פותר את הבעיה, וכבר הוא צועד בחזרה למחסן האינסטלציה ונבלע בעבודות השגרה היומיות.
ביישן, ביישן הוא מטבעו ולא קל היה לדובבו ולשמוע ממנו מעט ממה שעבר עליו אצלנו בתקופה כה ארוכה:
"לא חשבתי את עצמי פועל, חשבתי עצמי חבר משק-תרשום ככה.
אני פועל נאמן ביותר, קיבלתי תעודה, אתה יודע: נכנס לחדרים של החברים לתיקונים, את כולם אני אוהב. באמת כמו חבר, לא כמו פועל, תכתוב ככה".
מתי הגעת אלינו? יחיאל: עליתי לארץ בסיון תשי"א (1951) מעיר בצפון עירק, קוינסג'אק
ע"י קרקוק. הגענו בטיסה ישירה ללוד ומשם הועברנו לשער העלייה שליד חיפה. נשארנו שם לשבת שלושה שבועות...
לא עבדנו, רק חיכינו, לאן ייקחו אותנו. הגענו למעברת יוחנן לפחונים. היה כבר חם. באמת חם. בלשכת העבודה היה אז אפרים שוולב והוא סידר לנו לעבוד ביבנה. הייתי מפרנס לשבע נפשות.
ש:מה עשיתם לפני העלייה לארץ? יחיאל: עבדתי בעירק בכלבו למכירת בדים וכלי בית, בעיקר בדי משי. זה היה שלנו. עד גיל 17 למדתי. חצי יום היינו לומדים תורה וחצי יום כתיבה עברית, לא כמו שאתם כותבים, אלא אותיות רש"י.
זה הכל מה שלמדנו. בגיל 17 רצו לגייס אותי לצבא העיראקי. אתה יודע, שילמנו קצת שוחד וגם הייתי בן יחיד, אז השתחררתי ונשארתי לעזור לאבא בכלבו.
מה הן העבודות שעסקת בהן מאז שהגעת אלינו? יחיאל: עבדתי בחמניות עם מזמרה. הלכנו לפני הקומביין וזרקנו כל היום לתוך הקומביין .באמת כאבו הידיים-תכתוב ככה. בלילה ישנתי קצת בקיבוץ ועבדתי עם ירח(רוטה) ועם שמעון תדהר במזרה.
היינו מסדרים את השקים בגורן ומעמיסים ופורקים ועובדים במזרה.
אחר כך העמדתי מזבלות- באמת השיא.
תשע עשרה מזבלות רק אני, לבד, ביום.
גם יצחק פרידברג וגם דוד אריאל העמיסו אבל אני לבד. באמת לא היה פועל, כולם רצו אותי.
מתי עברת לאינסטלציה? יחיאל: בתקופת שלמה וישליצקי. הסדרן ידע שאני פועל טוב יודע בקלשון. היו צריכים לחפור, כדי להרחיב את חדר האוכל (הישן).
שלחו אותי אליו. גם סימנה איתי. התחלנו לחפור שם, באמת כל היום בקושי נחנו. לקחו אותנו לחפור את כל השיכונים. גם בשדות חפרנו ביד. תכתוב ככה: את כל תאי הביקורת של השיכונים גם חפרתי גם בניתי. ובורות של שלושה מטר על שלושה. על יד הקומתיים, על יד התיכון, על יד הנגרייה.
אוהו.. כמה אדמה. הייתי חופר, מעמיס על מריצה ושופך רחוק כדי של תיפול האדמה פנימה.
אחרי שלוש שנים עברנו לאשקלון, אבל אני אוהב את הקיבוץ . המשכתי כל הזמן לעבוד אצלכם. נולדו לי עוד חמישה ילדים בארץ.
ביתי הגדולה עכשיו בת ארבעים והבן הצעיר גמר צבא לפני שנתיים. יש לי ששה נכדים. את החיים שלי נתתי בשביל הילדים שלי. כולם למדו תיכון, ישיבה, ולומדים הלאה. אני רק ממשיך בתורה בבית וכל שבת יש אחרי מנחה "דרוש" בבית הכנסת.
אין לי סיפורים מיוחדים, באמת תכתוב ככה אני ביישן. אני אהבתי לדבר עם הילדים כשבאו לראות איך אני חופר. באמת היו מביאים לי מיץ, מים קרים, פירות, גם חברים בבית שלהם.
תמיד אני אוהב לעזור לכולם. אף פעם לא עשיתי פנצ'רים, תשאל את המנהלים שלי, שלמה, יוסף, צ'ף, יש לי הרבה ימי חופשה, אבל אם בקשו המנהלים לבוא- אני בא.
אף פעם לא הייתי חולה. תכתוב, כולם יודעים.
כשהתחלנו לחפור היו עדיין עמדות ביבנה, סביב למחנה, תפשתי הרבה נחשים בבקבוקים, הבאתי למעבדה. בניקוי הביוב מצאתי שעונים, עטים, הכל נתתי, אפילו פעם מצאתי תפילין, אבל לא בביוב, רק על יד. מה תעשה לאחר שתגמור עבודתך אצלנו? יחיאל: אחרי שאני רואה מה יש לי ביד, אני אשאל מה מותר לי. אם אתם רוצים אני בא לעבוד בהתנדבות.
כך ישבנו וגלגלנו שיחה כשלאט לאט הזיכרונות עולים וצפים.
"אולי תרצה להגיד משהו לפני שניפרד?" שאלתי.
יחיאל הרהר קצת ולבסוף אמר: "תהיו בריאים, אלוקים ישמור אתכם, תזכו לשנים רבות, אני מברך אתכם, אני רואה אתכם בשמחות, חתונות, בריתות, תזמינו אותי. אני רוצה לבוא. העיקר, באמת שכולם יודעים, אני אוהב את הקיבוץ, קיבוץ נתן לי הרבה מאוד.
אף פעם לא חשבתי את עצמי פועל, כמו חבר של כולם-תרשום ככה"
מייק תרשה לי לאחל לך בשם כולנו, יחיאל, עם סיום עבודתך: תגיע אל המנוחה, תהנה מן הנכדים ומן המשפחה הברוכה, בוא לבקרנו בכל פעם שתרצה, אנחנו לא נשכח אותך ונישאר תמיד אסירי תודה"
מייק נעמן. |
