להרחבת המחנה שוב הורחב המחנה בדונמים אחדים, וגם הפעם לא זכה הדבר לציון הראוי לשמו. והרי לא דבר ריק הוא. נוהגים אנו לערוך חגיגות תודה על ברכת השדות ועל רוב טובה ביבולי השנה. והרי ברכת השדות אינה אלא לשנה. לאחר שנה טובה תיתכן גם שנת בצורת ורזון. אולם הרחבת המחנה אינה כן. כאן אין הרחבה לשעה מתוך צורכי שעה, כי אם עדות להתפתחות ממושכת ומתמדת.
אבותינו , נוחם עדן, הבינו את משמעותה של הרחבת גבולות היישוב ואף הם קבעו הלכה ונוהג חגיגי בשעת הרחבת גבולותיו של היישוב החשוב ביותר שבמדינה ואמרו אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא , ואורים ותומים, וסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר, ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם" (שבועות פרק ב' משנה א')
וכן נהג נחמיה השעה שערך את חנוכת חומת ירושלים, במאמרו" ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה" (נחמיה י"ב)
ולא רק לשם תודה ופאר נערכו התהלוכות. בין הרחבה להרחבה נתרבו הבניינים בעיר, ונתמלאו מגרשיה הריקים. מי שהיה רגיל כל השנים לעבור מביתו לבית מלאכתו וחוזר חלילה, ניתנה לו פעם הזדמנות לראות את יישובו בהתפתחותו. כל אדם שמח שמחה כנה כשהוא רואה ישוב בבניינו, עאכו"כ כשבזיכרונו עומד מראה המקום בטרם נבנה, וכשהוא יודע שאף הוא השתתף וסייע במישרין או בעקיפין בהרחבה זאת.
בוודאי לאחר אחת התהלוכות האלה נכתבו הדברים הנרגשים:
סובו ציון,
הקיפוה,
סיפרו מגדליה!
שיתו לבכם לחילה,
פסגו ארמנותיה, למען תספרו לדור אחרון!
ואולי בפעם הבאה, כאשר נרחיב בעזרת ד' את גבולנו הרחבה נוספת, נקיף גם אנו את הקבוצה ונראה פרי העמל של כולנו במשך שנים לא מעטות
סובו יבנה! דב רפל 8/2/1952 י"ג בשבט תשי"ב
|
