לזכר של ידיד
כשאנו מעלים זכרו של ידידנו הרב צמח גרין עולים וצפים זיכרונות לרוב וכולם קשורים במעשה יצירה ובנין . אמנם הפגישות אתו היו מעטות במשך 15 השנים האחרונות בעת ביקוריו המעטים והקצרים בארץ. אבל לא רבים האישים שבכל הווייתם היו שלובים במידה כה רבה במפעלנו. הימים היו ימי שלהי מלחמת העולם, הישוב התכונן לקלוט בתוכו שארית הפליטה. דאגה מיוחדת הופנתה לקליטת הילדים.
ההתיישבות הדתית הצעירה עמדה לפני המשימה העצומה לתת בית וחינוך לילדים אלה,
המשקים קלטו עד קצה גבול יכולתם, אך נשארו מאות רבים שרק הקמת מוסדות חדשים היה יכול להבטיח להם חינוך דתי, ומניין כל היוזמה וכל האמצעים הרבים?
הרב צמח גרין בוושינגטון, שלא היכרנו אותו עד אז שעקב אחר הנעשה בארץ,
הבין מעצמו שהגיעה עת לעשות, הוא הרגיש חובה קדושה להירתם לתפקיד אנושי והיסטורי זה. לא כנסים, לא וועדות, מעשה נמרץ ומהיר היה דרוש,
הוא לא מצא מנוח וביום בהיר אחד הודיע טלגרפית לקיבוץ הדתי שהחליט לקבל עליו התחייבות לאסוף בזמן קצר את כל הסכום הדרוש להקמת כפר נוער חדש.
"ככה קמה גבעת וושינגטון".
היום נראה הדבר פשוט, אבל בשעתו הייתה זאת פעולה עצומה שיחיד העמיס על עצמו והוא עמד בהתחייבותו.
יכולנו לספר ספורים אין קץ על הקשיים שעמדו מנגד, החל מהתנגדות המוסדות למגבית "פרטית" וכלה עם הבעיות להשגת שטח מתאים.
(היו אלה ימי המנדט והספר הלבן)
כל צעד קדימה היה מאבק קשה, עקשני ומפרך. אבל שום דבר לא עמד בפני התלהבותו ורצונו העז גם כשפעילותו למען המפעל התנקש בעבודתו
ובעמדתו כרב לא היסס, ויתר על הרבנות אך לא על המפעל.
ועל כל אלה יהא זכרו ברוך! אברהם הרץ-רודי |
