הצביעה של תיקרת הסטיו של בית הכנסת לעניין הצביעה של תקרת הסטיו של בית הכנסת. ישנן שתי מסורות תרבות בדבר שימוש בצבע בתפקיד קישוטי על יצירות אומנות תלת ממדיות-פסלים ומבנים.
לשם פשטות אקרא לאחת –המסורת המצרית, ולשנייה -האיטלקית.
המסורת המצרית מתייחסת לרעיון הצביעה בחיוב. מי אינו מכיר את ראשה של נפרטטה או את התמשיחים בפירמידות?
המסורת האיטלקית, והיא אשר השפיעה על האומנות באירופה בחמש מאות השנים האחרונות,
מתנגדת.
ניקח דוגמא אחת- מיכאל אנג'לו. בציור , בפיסול ובאדריכלות הוא היה מגדולי עולם.
ובכל זאת, הוא לא הוסיף יופי לפסליו ע"י משיחה בצבע. וכאשר רצה להוסיף גוונים לבניינים אשר תכנן, השתמש באלמנטים אדריכליים- אבנים בצבעים שונים, צירופי שיש ואבן, טיח (stucco)
ואבן וכיוצא באלה. הוא לא צבע את הבניינים מבחוץ.
אפשר לתת הסברים שונים למסורת זאת. ייתכן מאוד שהצבע אינו מוסיף ליופייה של היצירה,
כי אם להפך, מעלים את תכונותיה האסתטיות הייחודיות של היצירה התלת-ממדית.
אפשר להסביר את המסורת בנימוקים אחרים. דבר אחד ברור- זוהי מסורת האומנות שעליה חונכנו ולכן הפגיעה בה מעוררת התנגדות.
ולהתנגדות זאת ניתן ביטוי באסיפה.
אחזור עוד לרגע לעניין חדר האוכל. אילו היו שואלים אותי במה לקשט את חדר האוכל, הייתי אומר שיש לקבוע בו, באותיות גדולות את הפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" . פסוק זה כותבים בדרך כלל
ליד עמוד התפילה של שליח הציבור בבית הכנסת. ושם נראה לי הדבר מיותר. כי הרי כל אחד משווה את ה' כנגדו כשהוא עובר לפני התיבה. מה שאין כן בחדר האוכל.
כאן עלולים לשכוח. ואין הכוונה רק לנטילת ידיים וברכת המזון. מה שבין נטילה לזימון חייב להיות על דעת המקום.
את זה צריך לזכור ולהזכיר.
דב רפל מבית 9/1980 -
|
