ב"ה כ"ה כסלו תשכ"ב
חנוכה (1962)
סיפורו של שעון
פורסם לראשונה ב"ידיעות יבנה" לכבוד המעבר לחדר האוכל החדש. עובד מחדש (מנחם-אב תשס"ט)
לילה. הקיבוץ נם את שנתו, רק שומר עייף פוסע לבדו וקול צעדיו הכבדים נשמע למרחקים. זה עתה חזר מסיבוב במשק ופניו לחדר האוכל ששכחו לכבות את אורותיו. הוא מעיין לרגע בלוח המודעות שבמבואה, תולש מהקיר את העיתון שעבר יומו, פונה לעבר הדלת החורקת מרוב ימים וצונח על אחד הספסלים, משעין את ראשו, על שולחן העץ, בין כפות ידיו ושוקע בקריאת העיתון. לפתע, קורא מי בשמו, הוא מרים את עיניו, אולם אין איש – הוא לבדו.
ואז, נשמע הקול בשנית, והפעם מלמעלה מכיוון השעון הישן, הקבוע בקיר המזרח. הוא נושא עיניו בתימהון אל שעון העץ הרבוע שספרותיו ומחוגיו המוכספים נוצצים אליו במעין קריצה.
הייתה- שתיקה- ארוכה- רק תקתוק- קצוב- שמטריד- את הדממה.
"מדוע אתה מסתכל בי כך" שאל השעון, "האינך מכיר אותי, הרי אני אחד הותיקים פה, אמנם לא כמו דב ידידי, המטפל בי בנאמנות מזה שנים, מותח את קפיצי, מנקה ומשמן את גלגלי. אך אין כל ספק, נקודות רבות רשומות פה לזכותי, מלבד נקודות הזבובים על מכסה הזכוכית, שגם הן מעידות ודאי על אריכות ימי.
מאז שהוצבתי כאן, ספרתי כל יום וכל רגע והכול זוכר אני.
בשנים הראשונות, כשעוד היינו צעירים ובעלי בלורית מכוסת קסקט, כולם עדיין גרו באוהלים, בבתי קש ובצריפים. וחדר האוכל, היה אז בשיא גדולתו.
אמנם קטן היה אז בהרבה, קירות העץ המצולקים עמדו חשופים ותקרה לא הייתה לו בכלל ויכולת לראות את הקורות והחיזוקים שתמכו בגג ואת קיני הציפורים שביניהם. אולם מי שם לב לכל זאת.
אך הכול התרחש כאן!
בבוקר מוקדם היה פה בית כנסת ולאחר מכן במשך היום – חדר אוכל, בו נפגשו החברים לאכילה, לשיחה וכמובן לשמיעת הרכילות האחרונה.
ובערב – סידור עבודה, קריאת העיתון ושמיעת הרדיו (הרדיו היחיד בכל המשק). ושוב פעם שיחות, ויכוחים ואספות חברים אל תוך הלילה ולעיתים אף שיעורים והרצאות".
"אי-י-י" נאנח השעון "שבתות וחגים זוכר אני, של תפילה חגיגית ליד שולחנות מכוסי מפות צחורות וריח התבשילים העולה מהמטבח. וסעודות ליל שבת וחג, עם שירת הזמירות, שירה של ממש. ובליל הסדר, כולם הסבו כאן בחולצות לבנות, צפופים ודחוקים, חוגגים ושמחים ולא היה מי שיאמר "צר לי מקום".
הייתה- עוד שתיקה- ארוכה- ותקתוק- קצוב- שמטריד- את הדממה.
"אכן מפליא" הרהר השומר:
"הכול זוכר אתה, חבר?
ספר לי עוד, ספר".
"כן, ואכן" גנח השעון הוותיק וחרקו גלגליו הישנים, "היו זמנים".
"ובחורף", המשיך השעון, "כשהיה בוץ, ועוד איזה בוץ! ועדיין לא היו שבילים, כולם נכנסו לחדר האוכל במגפיהם המלוכלכים, אל הרצפה שכוסתה בנסורת עץ נקייה, כמו בבית אמון לאפרוחים, להבדיל.
אחר כך הגיע תקופת המלחמה ופינוי הנשים והילדים. הקיבוץ כולו הפך למחנה צבאי עם תעלות ובונקרים, אך מוטב שאדלג על כך, כי אינני אוהב זיכרונות עצובים".
הביט השומר במחוגים העצובים,
השעה כבר ארבע וארבעים.
"ספר לי עוד ספר", בקש השומר,
"הרי הכול אתה זוכר".
"המלחמה נגמרה" תקתק המספר "והקיבוץ החל לשגשג ולהתפתח, חדר האוכל כבר היה צר מדי ועל כן הגדילו אותו, שיפרו ושיפצו. במשך הזמן עוד הוסיפו לו שכלולים, הבולט שבהם, שיא הטכניקה והייעול, זו מנהרת הרוחות הרועשת שמתפקידה היה להחדיר אוויר קריר, כדי להקל על ישיבתם של החברים בימי הקיץ הלוהטים. אך "אליה וקוץ בה" אותו אוויר קריר, היה מעורב גם בזבובים ובשאר חרקים, שנשאבו אל תוכו, ורוקנו אל תוך צלחות החברים. ושם חיבה גם נתנו לו - "הרעשן".
והייתה- עוד שתיקה- ארוכה- ותקתוק- קצוב- שמטריד- את הדממה.
"כן, זיכרונות יש לי בלי סוף", המשיך המתקתק, "אך אולי מוטב שתצא לסיבוב קצר במשק???
אינך רוצה, מה? עכשיו כבר לא מקפידים כמו אז. איפה החלוציות של הימים הטובים ההם".
"אבל, זה כל כך מעניין" בקש השומר,
"אל תפסיק עכשיו, ספר לי עוד, ספר".
"נו, אם אתה מתעקש להישאר,
לך, עוד קצת אספר".
"פעם, כשהיו מביאים סרט, זה היה מאורע גדול, כל מי שנמצא אז בקיבוץ ובישובים הסמוכים, כולם נקבצו לחדר האוכל. טפסו על השולחנות ומשם לספסלים שמעליהם, איש לא רצה להפסיד ולו סנטימטר אחד של סרט. ובכל זאת רק דב, שהפעיל את המסרטה וגלל את התרגום של: "ירושלים סגל, תל-אביב" ואני ראינו את הכול כמו שצריך, כי שנינו ישבנו גבוה מעל כולם. אכן, לפחות בדבר אחד לא נשתנו הזמנים והסדרים, סרט נשאר סרט!
יכולתי לספר עוד רבות, אך הזמן קצר ועוד מעט יאיר הבוקר. לכן אזכיר רק בקצרה: את הציפורים שנקרו בלחם והשאירו "במקום" נדיב. את "ציפורי הלילה", או יותר נכון את "זאבי הלילה", שהיו באים בשעות הקטנות לשחר טרף, לטגן צ'יפס וביצים. את הפסקות החשמל בערבי החורף ועוד, ועוד...
אכן נשתנו הזמנים, כבר לא יודעים להעריך את חדר האוכל הישן כמו שצריך. מאז שהתחילו לעבור לחדר האוכל החדש, אין שמים לב אליו ואפילו לא מתביישים לכנותנו במיני כינויים שבושה להזכירם. גם באסיפה שמעתי מלים כאלה, אוי לאוזניים. כנראה כבר שכחתם את דברי חז"ל: "בור ששתיתה ממנו מים..."
השעון, מחוגיו נוצצים,
שתק וקולו נחנק,
השעה כבר חמש ושלושים.
ולפתע, צעקה - "קום!!!"
התעורר השומר בבהלה וראה את תורן הבוקר עומד מעליו ושואג:
"מה זה אתך? ודאי ישנת פה כל הלילה!"
"מה, מה עשיתי... לא, לא ישנתי... רק השעון, השעון סיפר..."
הביט השומר לשעון והביט גם התורן בתמיהה,
אך השעון עמד אילם ולא אמר מילה,
דלת הזכוכית סגורה וכולו אומר שקט ושלווה,
כאילו לא אמר דבר ודבר אינו יודע,
מלבד תנועת מחוגיו שאינה פוסקת לרגע.
והייתה- עוד שתיקה- אחרונה- ותקתוק- קצוב- שמטריד- את הדממה... אלחנן הרץ
|
