בע"ה 6 -15.1.08
פגישות עם נחמה לייבוביץ'
ילד קטן, כבן אחת-עשרה היה מכונס ושקוע כולו במשחקיו. הוא ישב לו למטה בקצה המדרגה השישית התחתונה של גרם מדרגות בטון חשוף, אשר ירדו ממרפסת רחבה של "צריף שבדי", שהיה בית הוריו, אל שביל בלטות אפורות, השקועות באדמת הבוץ השחורה. הייתה זו שעת בין ערביים נאה של יום חורפי, בימי "חג החנוכה" וענני כבשים לבנים ששוליהם נצבעו בכתום ארגמני של טרם שקיעה, היו מפוזרים על פני הרקיע הכחול העמוק.
הילד היה לבוש מכנסי חקי ארוכים עם כתפיות וחולצה פשוטה. סוודר דק עטף את כתפיו הצנומות וכיפת בד רקומה על ראשו, כמו כל ילדי הקיבוץ. הוא ישב כהרגלו בקצה המדרגה האחרונה, רגליו על האדמה הלחה ובידיו הקטנות החזיק קוביות עץ שמצא בשיטוטיו הרבים ברחבי המשק, קופסת שימורי דגים ריקה, קטנה ומלבנית וקומץ מסמרים חלודים.
"מזה אבנה לי טרקטור דחפור", הרהר לו. "אבל איך אחבר את הכול ביחד. ואולי, אולי אוסיף לו גם זרועות איתנות שישאו את הכף. אחד כזה ראיתי לאחר המלחמה כשהביאו דחפור ענק לחפירת המקלטים. כבלי פלדה היו רצים לאורכו הלוך ושוב, מעלים ומורידים את כף המתכת המבריקה, לפי רצונו של הטרקטוריסט".
עוד הוא שקוע בתכניותיו ודלת דירת השכנים נפתחה. מתוכה יצאה אישה גבוהת קומה לבושה בשמלת צמר אפורה וארוכה . כובע ברט שחור ורחב שמוט על ראשה באלכסון ומכסה חלק משערותיה השחורות. לאחר שעמדה והתבוננה בי, בילד השקוע במשחקיו שעה ארוכה, פסעה לעברי ירדה במדרגות והתיישבה לצידי.
"שלום לך" אמרה בקול נמוך וצרוד מעט . "לי קוראים נחמה, ואיך קוראים לך? "
"אלחנן" עניתי מופתע, לא מבין מה רוצה ממני האורחת שהשתכנה לה בסמוך לדירת הורי.
דירה זו הייתה פנויה עדיין עד שיימצאו לה דיירי קבע ובינתיים השתכנו בה אורחים נכבדים של חברי הקיבוץ.
"שם יפה נתנו לך הוריך" אמרה בקולה החם הצרוד מעט, כמבקשת לפתוח בשיחה.
"אני רואה שאתה כל כך עסוק. מה אתה עושה עם כל הדברים האלה" שאלה בהתעניינות גלויה.
הייתי מופתע, שאישה זרה, מבוגרת ומכובדת,פונה אלי ומבקשת לדבר אתי כשווה אל שווים.
המבוגרים שהכרתי, מורים , מטפלות וסתם חברים היו טרודים תמיד בענייניהם החשובים ומעולם לא התפנו לשוחח אתי, ילד קטן ולא נחשב ולהתעניין באמת בעולמי ובמשחקי.
הרמתי את עיני וראיתי את פניה: מבוגרות, קשות ולא נאות במיוחד, סנטר חד ובולט, פה מתוח בקו ארוך ומשקפיים גדולות שמתוכן הביטו בי עיניים חמות וחכמות בחיבה אימהית .
להפתעתי נמשכתי אחר קרבתה הפתאומית ולחמימות שקרנה ממנה וביישנותי הלכה ונעלמה.
" אני רוצה לבנות טרקטור דחפור" עניתי לה בהיסוס, מצפה לתגובתה.
"ובשביל מי אתה בונה את הדחפור" שאלה בקולה הנמוך בהניחה את זרועה על כתפי כממתיקת סוד.
"בשביל אחי הקטן" עניתי " מתנה לחנוכה, אולי".
"זה יפה מאוד מצדך שאתה מכין מתנה לאחיך, הוא בודאי ישמח מאד"
" ואיך אתה חושב להרכיב את הדחפור הזה"? שאלה בהתעניינות אמיתית.
הסברתי לידידתי החדשה, בפרטי פרטים וברציניות נלהבת איך אחבר את קופסת השימורים לזרועות העץ שאותן אחבר בעזרת המסמרים משני צדי הקובייה, כך שיעלו וירדו כמו דחפור אמיתי. והיא, הקשיבה לי הקטן בהתעניינות רבה , מעירה הערות, שואלת שאלות ומציעה פתרונות .
בעוד אנו שקועים בשיחתנו, נפתחה דלת דירתה ואיש זקן עמד בפתח, מרכיב משקפיים כהים, מגשש בידיו כמחפש נקודת משען. נחמה ננערה מיד וקמה ממקומה , "סליחה, אבל עלי לעזור לבעלי" אמרה ועלתה בזריזות למרפסת, נטלה את זרועו בידה והוליכה אותו אל השירותים שבקצה המרפסת.
בינתיים הלך כחול השמים ונתכהה, האוויר התקרר במהירות והקור ממדרגות הבטון כבר חדר מבעד למכנסי הבד הדקים. אספתי את חפצי והחבאתי אותם בגומחה שמתחת למדרגות.
"מחר אמשיך" אמרתי לעצמי. "הרי עוד מעט מדליקים את הנרות ואסור לי לאחר".
עליתי אף אני במדרגות ונכנסתי הביתה.
בערב, לפני שהלכתי לישון בבית הילדים אמרה לי אמי : "אתה יודע, שנחמה, האישה שגרה לידנו היא אישה מאד משכילה ותרבותית. אנחנו מכירים עוד מחוץ-לארץ וגם את אחיה ישעיה, שאותו אנו מכירים עוד מ"רודגס", איש מאד חכם ומיוחד".
"מחר בערב היא תיתן הרצאה לכל חברי הקיבוץ בחדר האוכל. זה בודאי יהיה מעניין והיא שאלה אותי אם תרצה לבא".
הבטתי באמי מופתע ונרגש, מעולם לא הייתי בהרצאה ונעם לי לקבל את הזמנתה. סקרנות ניעורה בי וגם רצון להשתתף בהרצאה של מבוגרים. כל היום למחרת הרהרתי באירוע המצופה. איך אשב שם ליד אמי בין כל החברים ואקשיב. האם זה באמת יהיה מעניין? איך יסתכלו עלי ומה יגידו.
בערב, כשהגיע השעה, הלכנו אמי ואני כשידי הקטנה בכף ידה החמה האוחזת בי חזק. כך היינו מפלסים את דרכנו בשבילי הבטון הצרים החשוכים לאורך בתי האבן הקטנים, שמחלונותיהם הבהבו נרות החג. השביל היה עטויי עצי אורן צעירים כהינומה שחורה ומחטיהם היו דוקרים בפני מדי פעם. מכל עבר התאספו ובאו חברי הקיבוץ, נחפזים להגיע לחדר האוכל הקטן בזמן ולתפוס מקום טוב.
נכנסנו לחדר האוכל, צריף עץ פשוט אך מואר היטב, שבעיני ילדותי היה היכל פאר. ליד החלון עדיין דלקה "חנוכיית הזהב" הנוצצת והמעוטרת ובה מטפטפים שלשה נרות שעווה. מסביב כבר ישבו להם בנחת חברים רבים על ספסלי העץ הגס, ליד שולחנות עץ פשוטים, משוחחים בערנות זה עם זה, בבליל של עברית וגרמנית, וגם מעט איטלקית, צרפתית והונגרית. מדי פעם נשמע צחוק רם לשמע הלצה טובה.
לפתע השתתקו הקולות ומבטי העיניים לכדו את נחמה הפוסעת לאיטה עטופה במעיל חורף כבד, על ראשה הברט השחור, ידה האחת אוחזת בזרוע בעלה המרכיב משקפי שמש כהים ובידה השנייה צרור ניירות .
אנשים ניגשו אליה לברכה לשלום כמכרים ותיקים, לשאול לשלומה ולהזכיר לה מתי ואיפה נפגשו.
נחמה ענתה לכולם בשמחה ובחיוך, בהמתינה לחבר וועדת התרבות שיראה לה את מקומה.
לאחר שהגיעה למרכז חדר האוכל, הושיבה את בעלה בזהירות, בדברה אליו בלחש.
חבר וועדת התרבות קם ופתח בחגיגיות:
"אנו שמחים לארח פה הערב את הגברת נחמה ליבוביץ , שכולנו מכירים ומוקירים מדפי הסטנסיל המפורסמים של "גיליונות לעיון בפרשת השבוע". הערב הזמנו אותה להרצות בענייני ספרות, שגם בה ידה רב לה ונאחל לכולנו ערב נעים ומעניין".
נחמה קמה מהספסל, הודתה לחבר הוועדה, נבוכה מעט מדבריו ופתחה:
"הערב חברים, נעסוק בסיפורי ש.י.עגנון שרבים מכם בודאי כבר שמעו את שמעו ואולי גם קראו מכתביו. עגנון הוא סופר עברי, יהודי דתי הגר בירושלים ולכן הוא קרוב אלינו יותר מרוב הסופרים העבריים בני זמננו. בחרתי הערב לעסוק בסיפורו "פת שלימה".
תהיתי, מי זה ש.י. עגנון?
בבית הספר לימדו אותנו תורה ועברית, חשבון ומולדת, אך ספרות - לא. אולי, כי היינו צעירים מדי ואולי לא נמצא המורה המתאים. אף פעם לא שמעתי שמלמדים ספרות, מסבירים ומתעמקים במה שרצה הסופר להגיד, למה ואיך.
"סיפורים זה בשביל לקרא בזמן הפנוי" כך חשבתי, אני שאהבתי מאד לקרא ספרים והייתי מבלה שעות רבות בקריאתם. גם ספרים של מבוגרים קראתי מספריית הקיבוץ, תחת עינו הפקוחה של דוב הספרן הוותיק והקפדן. רווק זקן וקצר רוח שכובע קסקט מהוה שמוט על פדחתו והיה האחראי בין היתר גם על הדואר ועל כוון שעון הקיר שבחדר האוכל .
לאחר שעה ארוכה של שיטוטים בין מדפי הספרים והקטלוג, חיפושים והתלבטויות כשהייתה סבלנותו פוקעת , היה אוחז בכובעו, מגרד בעורפו ומאיץ בי לבחור סוף סוף ספר, אחד ולא יותר .
בינתיים, נחמה כבר הייתה בעיצומו של הסיפור. קולה הצרוד עולה ויורד כשחקנית בתיאטרון, פעם בלחש ופעם בחוזקה, מדגישה הדגשות, משתהה פה ושם ואז ממשיכה כנחפזת וכל הקהל מקשיב בדריכות ובדממה. מדי פעם הייתה נושאת את עיניה לשומעים , עד שבמקרה קלטה את דמותי הקטנה יושב על הספסל, דחוק בין אמי לבין אחד המבוגרים, רגלי הקטנות מטלטלות באוויר, מקשיב לסיפור.
דומני, שחיוך דק של היכרות עלה בעיניה, רגע קט לפני שחזרה להקריא בשטף.
ובסיפור היו מתוארות תלאותיו והתלבטויותיו של הסופר הרעב שהיה בדרכו ל"בית האוכל"(ובעיני "חדר האוכל"), אך מיכון שהבטיח לידידו להביא את מכתביו ל"בית הדואר" (של דוב הקפדן), הרי הוא מתרוצץ ברחובות ירושלים מכאן לשם ומשם לכאן. ובכל פעם חוזרים אותם משפטים מוכרים, כבסיפור ילדים. קוראים לזה "מוטיב חוזר", כך הסבירה נחמה ובכל פעם שהגיעה לאותו "מוטיב חוזר" הייתה נושאת את קולה ועיניה לקהל המוקסם שחזר יחד אתה במלמול של השתתפות. ואלי הייתה שולחת חיוך דק, כמצפה שאצטרף להשלמת המשפטים.
אך אני, הייתי רק מחייך במבוכה, הרי לא העזתי לפתוח את פי לפני כל המבוגרים.
לאחר שסיימה להקריא, התחילה מנתחת את הסיפור ומסבירה את כוונות הסופר וסגנונו , את השימוש במטפורות ובביטויים ממקורותינו, את האירוניה הדקה כלפי פקידי הדואר שלנו המתעמרים בציבור במקום לשרתו, "שלא כמו באנגליה" העירה, לקול צחוקי הסכמה בקהל ועוד הרבה עניינים שכבר שכחתי.
לאחר שנסתיימה ההרצאה, התעכבנו אמי ואני, יחד עם קבוצת החברים שהתגודדו מסביבה. אלה באים להודות לה ואלו לשאול ולהקשות או סתם להקשיב ולספוג עוד קצת מחכמתה, עד שהגיע תורנו. נחמה פנתה אלינו במאור פנים ואמרה לאמי שהיא שמחה לראות אותי ב"שיעור" והיא מקווה שאמנם נהניתי והבנתי אותו.
מאז חלפו הרבה שנים, הקיבוץ גדל והשתנה ונחמה הייתה מגיע מדי פעם ונותנת שיעור. אף אני בגרתי והקימותי משפחה. יצאתי ללמוד הנדסת מכונות וכשחזרתי בניתי במו ידי טרקטור גמלוני לריסוס שדות הכותנה ולו זרועות ארוכות הנפתחות ונסגרות לפי רצונו של הטרקטוריסט.
לאחר שנים אחדות עזבנו את הקיבוץ ועברנו טלטולים וניסיונות במקומות אחדים. לבסוף התיישבנו ב"פסגות", יישוב קהילתי צעיר מצפון לירושלים שהוקם זה מקרוב על פסגת הר שומם. תנאי החיים לא היו מפנקים: הפסקות מים וחשמל, לילות רבים של שמירה בקור וברוח ולמחרת בבוקר נסיעה לעבודה בדרכים מסוכנות. כולנו חיינו אז באווירה חברתית מלוכדת, של עשייה ויצירה חדשה ורעננה. עד מהרה מצאתי את עצמי פעיל בוועדת התרבות של היישוב, שובר את הראש יחד עם חברי לוועדה , איך להביא פעילות תרבותית ליישוב. באחת הישיבות הוחלט להזמין את הגב' נחמה ליבוביץ לקראת חג החנוכה לתת שיעור. את התפקיד להסיע אותה ליישוב הטילו עלי.
לבשתי את "הדובון" לקחתי את ה"עוזי" ועליתי לירושלים. הגעתי לביתה שבשכונת רוממה הישנה ליד התחנה המרכזית ודפקתי על הדלת כמה פעמים.
"רק רגע" שמעתי לפתע את קולה הצרוד והמוכר. כשנפתחה הדלת עמדה מולי כמו אז, בשמלת צמר אפורה ישנה ועל ראשה הברט הנצחי. אותו סנטר חד ובולט, פה מתוח בקו ארוך ומשקפים גדולות שמתוכן הביטו בי עיניים חמות וחכמות. רק קומתה נראתה לי נמוכה יותר, פניה שנחרשו קמטים ושערה האפור, הזכירו לי שכבר חלפו הרבה שנים.
"שלום לך" אמרה בקול נמוך וצרוד מעט . "לי קוראים נחמה, ואיך קוראים לך? "
"אלחנן" עניתי.
"שם יפה" אמרה, "ואותך שלחו להביא אותי ל"פסגות"?.
"כן" עניתי קצרות.
" בא שב כמה דקות, תכף אהיה מוכנה".
"אני כבר לא יוצאת הרבה לתת הרצאות, אך "פסגות" זה משהוא אחר".
אמרה בחיוך ונעלמה בחדר השני.
ביתה הקטן היה צפוף וגדוש ספרים שנערמו בכל מקום, במדפים לאורך הקירות, על השולחן על הכיסאות ובכל מקום פנוי. באוויר עמד ריח דחוס של בית לא מאוורר ופריטי לבוש היו פזורים פה ושם . נראה שהיא חיה בגפה כבר הרבה שנים. על השולחן היו דפי עבודה, כוס תה חצי ריקה וצלחת עם שיירי אוכל.
רציתי להציץ לרגע בניירות לראות במה היא עוסקת, אך לא העזתי. האם היא עדיין עונה לכל השואלים בענייני "פרשת השבוע". עמדתי בצד והמתנתי בסבלנות.
לאחר כמה דקות. סיימה את הכנותיה , התעטפה במעיל חורף כבד וישן ויצאנו לדרך.
נסענו ל"פסגות" דרך "שועפט" בואך רמאללה. הדרך הייתה חשוכה, צרה ורצופת מהמורות, נהגתי לאט. לאחר שתיקה בת כמה דקות, פתחה בשיחה והתעניינה במה שקורה אצלנו ביישוב. כמה משפחות אתם, במה עוסקים התושבים, האם יש כבר בית כנסת ורב ומה היחסים עם שכנינו הערבים.
"ומי אתה? ומהיכן הגעתה לפסגות?"
מניתי לפניה את כל המקומות שבהם גרנו מהסוף להתחלה עד שהגעתי לקיבוץ ממנו באתי.
"ובכן, מקיבוץ יבנה אתה!" אמרה בהתעוררות, "הייתי שם הרבה פעמים והכרתי כמה חברים:
מאיר שילוח, מכל פרלמן ועוד הרבה אנשים. ומה שמות הוריך"? שאלה בסקרנות.
"בוודאי שאני מכירה אותם", ענתה בשמחה כשהזכרתי את שמותם.
"מי לא הכיר את רודי ואילזה מותיקי הקיבוץ".
מטר השאלות לא פסק: במה אתה עוסק, למה עזבתם את הקיבוץ ומה קורה שם היום עם הצעירים, למה אתם עוזבים את המשק ומה אתה חושב על עתיד הישובים ועוד ועוד. שקענו בשיחה ערה, כשאני מנסה לענות על שאלותיה החודרות, לנתח סיבות וגורמים, מצבים ותהליכים. והיא עונה לי, מתווכחת ומקשה עלי בהשגותיה.
כך חלפה לנו הנסיעה במהירות וכבר היינו מטפסים בסמטאות "אל-בירה" המוליכה ל"פסגות".
ואז, התעורר בי זיכרון ישן מנבכי העבר.
"האם את זוכרת אולי", שאלתי בהיסוס "שפעם אחת כשבאת לתת הרצאה בקיבוץ, התארחת עם בעלך המנוח בדירה שליד הורי ב"צריף השבדי" ?
הייתה שתיקה.
"אינני יודעת" ענתה בנימוס דיפלומטי. "הייתי אצלכם בקיבוץ הרבה פעמים. אתה יודע, מזמינים אותי לכל כך הרבה מקומות שכבר אי אפשר לזכור הכל".
"ולמה אתה שואל"
"כך סתם, זיכרון ישן מלפני הרבה שנים".
בינתיים הגענו לשער הישוב. היה קר מאד והשומר, מכורבל במעיל עבה, שמט לפנינו את חבל המחסום. המשכנו לצריף בית-הכנסת, מבנה טרומי פשוט אך מואר היטב, במרכז הישוב שבו עתידה להתקיים ההרצאה ונכנסנו.
בפנים היה חם ונעים. ליד החלון עמדה לה חנוכייה פשוטה ובה מטפטפים שלשה נרות שעווה. מסביב כבר ישבו להם בנחת חברים רבים על כסאות פלסטיק, ליד שולחנות פורמאיקה פשוטים, משוחחים בערנות זה עם זה. מדי פעם נשמע צחוק רם לשמע הלצה טובה.
לפתע, השתתקו הקולות ומבטי העיניים לכדו את נחמה הפוסעת לה לאיטה עטופה במעיל חורף כבד. על ראשה הברט השחור, ובידה צרור ניירות .
אנשים ניגשו אליה לברכה לשלום כמכרים ותיקים, לשאול לשלומה ולהזכיר לה מתי ואיפה נפגשו.
נחמה ענתה לכולם בשמחה ובחיוך, בהמתינה לחבר וועדת התרבות שיראה לה את מקומה.
לאחר שהגיעה למקומה שבמרכז בית-הכנסת והתיישבה, קם נציג ועדת התרבות ופתח בחגיגיות:
"אנחנו שמחים לארח פה הערב את הגברת נחמה ליבוביץ , שכולנו מכירים ומוקירים. הזמנו אותה הערב לתת לנו שיעור בתנ"ך ונאחל לכולנו ערב נעים ומעניין".
נחמה קמה לאיטה מהספסל, הודתה לחבר הוועדה, נבוכה מעט מדבריו ופתחה:
"הערב חברים נעסוק בפרשה מאד מעניינת…"
תהיתי מעט וחזרתי לימים רחוקים. נזכרתי בילד הקטן שישב לו בקצה המדרגה השישית היורדת מהמרפסת של "הצריף השבדי" ובידיו קוביות עץ, פחית שימורים ריקה וקומץ מסמרים חלודים, בידה החמה של אמא שכבר איננה , בשיעור הראשון בספרות בחדר האוכל עם "חנוכיית הזהב", בקיבוץ של פעם ובמורה נחמה, הנצחית,שלא כהתה עינה ולא נס לחה.
אלחנן הרץ
|
