ב"ה -06/01/2011
מעשה בקציצה
(מעשיה קיבוצית קדומה) מעשייה זו שמעתי לפני שנים רבות, מפי חבר ותיק, שהקיבוץ ואורחותיו היו נר לרגליו, אך הומור ומילי דבדיחותא היו האור לנתיבתו, חבר שהאמין בדרך בכל ליבו, אף שעיניו היו פקוחות למציאות. וכך סיפר:
לפני שנים רבות כשהקיבוץ ואנו מייסדיו היינו צעירים ויפים, עבדנו קשה מבוקר עד ערב, בשדה ובכרם, בלול וברפת ובלילות רקדנו. האוכל היה דל ובמשורה, חיינו בצמצום והסתפקנו במועט. אמנם הבטן הריקה תבעה במסתרים את מצוקתה הלא נענית, אך לא נאה היה להתלונן וגם לא היה למי לפנות, אוכלים מה שיש ומתחלקים שווה בשווה – הן זהו מיסודות הקיבוץ ועקרונותיו המקודשים.
את סעודתנו הדלה הינו אוכלים כולנו יחד בחדר האוכל הקטן. איש לא העיז לפרוש מהציבור ולקחת אוכל הביתה, זה לא היה מקובל וגם לא מעשי. חדר האוכל היה בסך הכול צריף עץ ישן וצפוף, מבנה זמני- קבוע, "עד שירחיב", אך לנו היה זה מרכז החיים, מקום ההתכנסות לכל אירוע ועניין, שמחה ועצב, שגרת יומיום ואסיפות סוערות וכמובן שלשת הארוחות הדלות ביום, שהיו גם חגיגה ומפגש חברים של שיחות וויכוחים אינסופיים, דיונים בענייני משק וחידושים בחקלאות, פוליטיקה, וציונות, ורכילות - עולם ומלואו.
אף שבכל ערב, היו השולחנות מתמלאים בנחת, הרי שבאותו ערב חורפי וגשום נחפזו החברים לסעודתם, דורסים בנעליהם הגבוהות הגדושות בבוץ חורפי כבד, את הנסורת הטריה, שפיזרו התורנים מבעוד יום, לספיגתו. חדר האוכל התמלא חיש קל כי הערב חל ראש חודש ולכולם מזומנת סעודת מלכים. כולם הקפידו למלא את השולחנות תחת עינם הפקוחה של התורנים והתיישבו בחגיגיות עצורה על ספסלי העץ הרעועים, ששה ששה בכל שולחן. השולחנות כבר היו ערוכים בצלחות אלומיניום קמוטות אך ממורקות, בספלי חרסינה כבדים, בסכום שרוכז בראש השולחן ובצנצנת מתכת כבדה ויציבה. לשולחן כבר הוגש כיכר לחם טרי וריחני שזה עתה נפרס, קערת ירקות טריים וקומקום תה רותח.
לשולחן של ציפי הגננת ודודו מהמטעים, שהיה גם עסקן פוליטי, הצטרפו גם מוישה הרפתן השתקן שהגיע עם מגפי הגומי הנצחיות שלו, איתן שימשיך אחר כך לחליבת הערב, אברום האינסטלאטור, שבידיו החזקות ושחורות הציפורניים היה מפרק ומרכיב צינורות וברזים בלי מפתח צינורות ואחרון חביב יוסי, חבר חדש זה מקרוב הגיע ונכנס הישר לפלחה. המקום השישי נשאר פנוי, ואולי עוד יגיע מישהו מאוחר יותר להשלים את השולחן.
החברים הרעבים התחילו לאכול, תוך כדי שיחה ערנית, בוצעים את הלחם, חותכים את הירקות הטריים לסלט קצוץ, שעליו זורים מלח בשפע וגומעים את התה הרותח והמתוק בשקיקה קולנית. ואז כשיצאו התורנים מהמטבח עם עגלות החלוקה העמוסות, פשט ריח טוב של בשר ובצל מטוגן ומילא את חלל חדר האוכל המלא אדם. הם עברו בזריזות משולחן לשולחן וחילקו את הקערות המהבילות והעמוסות בתפוחי אדמה לוהטים ובקציצות, שריחן המטריף והבלתי צפוי הכה בנחיריים והגביר את התיאבון. שש קציצות בכל קערה, שש קציצות בדיוק לכל שולחן, לא פחות ולא יותר.
כשהגיע התורן לשולחן של ציפי ודודו הוא הניח את קערת הקציצות העמוסה במרכז השולחן והעיר: "יש רק מנה אחת לנפש, אז תשאירו בבקשה את הקציצה השישית לסוף, כי אולי עוד יגיע מישהו מהמאחרים".
"זה בסדר, סמוך עלינו" ענה לו דודו מהמטע והתורן כבר עבר לשולחן הבא.
הקערה הריחנית עברה מיד ליד וכל אחד הושיט את מזלגו ונטל את חלקו. הקציצות היו עשויות בסך הכול מהרבה לחם ישן ומפורר במים עם מעט בשר טחון והרבה בצל מטוגן בשמן עמוק, אך לחברים הרעבים הן היו מעדן מלכים ועד מהרה הם נבלעו בפיות הרעבים יחד עם הלחם הטרי, תפוחי האדמה והסלט, טעים, מענג אך מה לעשות לא מספק את צרכי הצעירים הרעבים שעמלו מבוקר עד ערב.
וקציצה אחת נשארה במרכז הקערה, מיותמת וממתינה.
השיחה המשיכה לקלוח, הגשם הכה ברעש על גג הפח והויכוח הפוליטי היה בעיצומו. וכשכולם היו שקועים כאילו רק בו, היו חמשת זוגות העיניים נעוצות בקציצה האחת המיותמת אך לא מיותרת, נחשקת וממתינה.
כל אחד התחיל לעשות את חישוביו: הרי אם נחלק אותה שווה בשווה, לכל אחד יישאר קמצוץ, אז אולי כדאי להציע, בנימוס רב לאחד משכני להתחלק בה בינינו והאחרים, שיתפוצצו. במחשבה שנייה, זה לא יפה, ומה יגידו עלי בשבילים. אז או אולי להושיט את הקערה לחברים ו"להציע" להם אחד אחד להתכבד בה, בתקווה שכולם יוותרו מתוך נימוס ו"אצילות נפש לדוגמה" ואז אוכל להתכבד בה בעצמי.
עוד הם מדברים פוליטיקה בקול רם, להתגבר על קולות המטר, ומחשבים בחשאי את מהלכיהם והנה לפתע הבריק ברק ורעם התפוצץ והתגלגל בשבריו. האור כבה באחת וגשם זלעפות ניתך על גג הפח. בעלטה שהשתררה, היה משהו מפחיד, הוויכוח הסוער נדם באחת, כולם השתתקו, מאזינים למטר וממתינים לבאות.
והקציצה, הרי נשארה שם במרכז השולחן, מיותמת וממתינה.
עד שנשמעה הזעקה, זעקת כאב פתאומי חד ודוקר, כשארבעה מזלגות זריזות פגשו יד אחת חסונה וחמדנית.
ואז חזר האור באחת וכל הידיים שבו בזריזות לחיקן, נכלמות ומבוישות.
והקציצה נותרה במרכז הקערה, מיותמת ונכלמת.
|
