הדגלים של סבא
בוקר שבת אביבית של חודש סיוון , ואני יוצא לי בנחת מביתי שבפסגת ההר. שקית של טלית מקטיפה אדומה בידי ופני לבית הכנסת. האוויר צלול ונקי, השמים בתכלת ללא עב. רוח קלילה חורשת בעצים, חובטת בדגלים, שנתלו לכבוד החגים ונותרו מאז על חלונות הבתים ועמודי התאורה, מתנפנפים בגלי גלים של תכלת לבן, כמנגינה חרישית ונמשכת , המלווה ברינת ציפורים, השרות לזיוו של בוקר שבת.
האם עדיין גאווה הם לנו, סמל ותקווה או רק מזכרת לימים טובים מאלה.
הרחוב שקט, ריק מאדם , לא מבוגר ולא ילד, רק רוח מערבית מסיעה אלי חריקת מנופים גמלוניים, החגים ברמאללה הרחוקה, אל מול רבי קומות לבנים ההולכים ונבנים. אותם איש אינו מגביל ובתיהם צומחים כפטריות לאחר הגשם.
המשכימים שביישובנו התכנסו זה מכבר לתפילת שחרית והמאחרים עדיין לא יצאו מביתם. אני מציץ בשעוני ומחיש את צעדי לבית הכנסת , אולי עוד אספיק לסיים תפילת שחרית ביחידות ולהצטרף לכולם בהוצאת ספר התורה.
בית הכנסת כבר מלא אדם, עטופי טליתות ושקועים בתפילה. הוצאתי אף אני את טליתי ופרשתי אותה בשתי ידי. הבד הלבן המעוטר פסים כחולים נפרש ונמתח מעל ראשי כחופה, עד ששב ונח על כתפי קפלי קפלים, כדגל הנח מרוח שעזבתו.
נטלתי את הסידור בחיפזון ועד מהרה הצטרפתי לציבור.
הקהל כבר קם על רגליו לכבוד הוצאת ספר התורה, ארון הקודש נפתח לרווחה וכולם שרים:
"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויביך...", הרי זה פסוק הנזכר בפרשתנו.
החזן מניח על כתפו הימנית את הספר הגדול, העטור בשמלת קטיפה אדומה שעליה רקומים אריות בזהב ומכריז בהדר ובקול צלול:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד."
החזן ומלוויו יוצאים למסעם אל הבימה ברגל איתנה וכולם עונים לו בשירה:
"לך ה' הגבורה והגדולה והתפארת והנצח וההוד..".
פרשת "בהעלותך" שנקרא היום, מהארוכות שבחומש היא ובמרכזה מצוות המסע במדבר:
"וידבר ה' אל משה לאמור: עשה לך שתי חצוצרות כסף… והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות" … "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה, ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה , תרועה יתקעו למסעיהם".
"על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו" .
בעל הקורא רץ בקריאתו כוותיק ורגיל והנה כבר הגענו לסדר מסע המחנות של כל שבטי ישראל.
לפתע הרים את קולו בחגיגיות המתארת את המסע במנגינה מיוחדת:
"וייסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה לצבאותם ועל צבאו נחשון בן עמינדב"
בעל הקורא ממשיך וקולו עולה כמריע בחצוצרות הכסף שעשה משה במו ידיו:
"ועל צבא מטה יששכר נתנאל בן צוע--ר: ועל צבא מטה בני זבולון אליאב בן חלו--ן".
והנה אני רואה בעיני רוחי את כל רבבות אלפי ישראל, פרושים במרחבי המדבר לשבטיהם , איש על מחנהו ואיש על דגלו והם נעים בסדר למופת: "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו". והם צועדים ברגל איתנה לארץ ישראל, שורות שורות, משפחות משפחות על טפם וציודם, הנשיאים בראשם, דגלים צבעוניים נישאים בידיהם, לכל שבט דגלו המיוחד בצבעיו ובציורו.
ואני נזכר בשיר לכת חלוצי ששרנו בילדותנו ברוב עוז והתלהבות:
"שאו ציונה נס ודגל , דגל מחנה יהודה …"
התנערתי מהרהורי וחזרתי להקשיב לבעל הקורא:
"ונסע דגל מחנה ראובן לצבאותם ועל צבאו אליצור בן שדיאור…"
המנגינה המיוחדת הזו החגיגית,העולה מעלה מעלה כחצוצרה הקוראת לכל שבט לנוע על דגלו ועל ומחנהו, אותה כבר שמעתי אי פעם. מתי? איפה ?
אני מנסה להיזכר וככל שהקורא ממשיך היא נעשית לי מוכרת יותר ויותר כמקסם ילדות מימים רחוקים, אך מאיפה ?
כשחזרתי לעקוב אחרי בעל הקורא והנה כבר סיים קריאתו ועלה המפטיר לקרא בזכריה, על מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים והוא ומסיים בדברי עידוד לזרובבל ולעם הנבוך, בימי שיבת ציון הנסערים:
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".
התפילה הסתיימה, קיפלתי את טליתי כוותיק ורגיל , הכנסתיה לשקית הקטיפה האדומה ויצאתי עם כל הקהל. ואותה מנגינה עדיין מהדהדת בראשי, אינה מניחה לי וגם אותו הפסוק "לא בחיל ולא בכוח..".
ברחבה שלפני בית הכנסת המולה שלאחר התפילה: גברים נשים וטף בני משפחה וידידיהם מתגודדים בנחת, מאחלים זה לזה "שבת שלום", משוחחים במאור פנים, מחליפים דעות ומספרים בחדשות. פילסתי את דרכי בקהל לוחץ ידיים ומברך את כל שכני ומכרי ב"שבת שלום".
בפינה עמד לו ישיש אחד, שעון על מקלו, כנראה אורח, לבוש במקטורן בהיר, קומתו שחוחה מעט ובלוריתו לבנה. הוא משקיף לו בנחת כמו סבא טוב מבעד למשקפיו העגולים וממרום שנותיו, על נכדיו המתרוצצים, ממתין לבני משפחתו שיסיימו שיחותיהם וילכו ביחד לביתם.
משהו בו נראה לי מוכר למרות שאיננו מתושבי המקום וגם לא מהאורחים הקבועים. ניגשתי לברכו ב"שבת שלום" והשיב לברכתי בחיוך טוב לב ובמאור פנים, כאילו אנו מכרים ותיקים , אך מהיכן?
נפרדתי ממנו תוהה ופניתי לביתי. השמש כבר עמדה ברום השמים, הרוח שהייתה בשחרית שכחה והדגלים נחו שמוטים על תורניהם, כמו מצפים לרוח חדשה.
המנגינה הישנה והמוכרת עוד ממשיכה להתנגן בי ואני תוהה מי זה הסבא ההוא שעמד שם עם המקטורן הבהיר ונראה לי כה מוכר.
ואז, ממרחק הזמן ומירכתי הזיכרון, מתחילה להתבהר בי תמונה רחוקה.
הנה אני ילד, כבן עשר , ביום קיץ חם בקיבוץ הצעיר של ימי ילדותי הרחוקה. זה עתה הגעתי בריצה , נמלט לשעה קלה מהמולת בית הילדים, בה הייתי הקטן שבחבורה, לשקט של בית סבי, כולי אדום, מזיע ופני לוהטות מהשמש הקופחת, אל קרירות הבית הקטן שבקצה הקיבוץ. והבית כל כולו חדר קטן ואפלולי, אחד מארבע דירות בבית לבנים, מקורה בגג רחב המצל על קירותיו מפנים ומאחור.
ובתוך הדירה סבי הטוב מקבלני בשמחה ובמאור פנים, מוציא את ממחטתו לנגב את הזיעה מפני .
לבוש כתמיד במקטורנו הבהיר וחולצתו הלבנה, עליה מתוחות כתפיות האוחזות במכנסים כהים. לראשו בלורית שער לבנה דלילה במקצת ועליה כיפה שחורה , לעיניו משקפים עגולים, שפתיו רכות מלאות וסנטרו מעוגל בולט מעט.
"האם תרצה לשתות מים עם צוקר" שאלני בחיוך טוב לב בגרמנית, שפה שבה דיברו הזקנים וחברות הקיבוץ הותיקות. ביודעו את אהבתי למשקה המיוחד שבו היה נוהג לפנק את נכדיו הקטנים, כבר הביא כוס זכוכית גדולה ועבה ובה מים צוננים. משידת הקריסטלים, נטל את צנצנת הזכוכית שבתוכה עמדה תלולית של סוכר חום בהיר וגבישיו הקטנים נוצצים בגוון זהבי ומלוא הכפית ממנה שיקע בתוך המים הצוננים תוך כדי בחישה נמרצת.
הבטתי מוקסם בגבישי הסוכר הזהובים, המסתחררים במים הצלולים ומשנים את גונם לצהוב חום, מתאבכים במערבולות מפותלות ונמוגים לאטם. נטלתי את הכוס מידיו של סבא ,לגמתי ממנה מלא פי, נהנה מהטעם המתוק עדין, צונן ומרווה, בניחוח קל של שקי קנבס טריים.
בינתיים נמוגה מעט האפלולית שהייתה בכניסתי וראיתי את דמותי הקטנה במראה הגדולה שהייתה קבועה בדלת ארון הבגדים. ארון שהביאו מ"שם" כשנאלצו לעזוב בחופזה, יחד עם שידת הקריסטלים המצופה לכה מבריקה, לא כמו הרהיטים הפשוטים שבבתי חברי הקיבוץ. בקיר שמול לדלת, מתחת לחלון המוצל עמד לו פסנתר שחור, נקי ומצוחצח ממתין לפתיחת מכסהו ולידי הקטנות שינגנו עליו.
סבי מורה ומחנך היה כל ימיו בקהילתו הקטנה ב"ליבקה", עיר קטנטנה שבדרום גרמניה. כל ילדי העירה יהודים כגויים היו תלמידיו והוא זכה שם להערכה ולאהדה רבה. שנים רבות לאחר מותו, קראו שם רחוב על שמו, כאות תודה על עבודתו המסורה ולזכר היהודים שחיו פעם בעיר. עתה בערוב ימיו אימץ אותי כתלמידו הפרטי וניסה ללמדני לנגן על הפסנתר. התיישבנו ליד הפסנתר, אני באמצע סבי לידי ואנו מקישים בארבע ידיים את "מרש אלכסנדר" שוב ושוב לפי התווים המונחים על מדף המכסה. סבא לא שבע כנראה רוב נחת מהתקדמותי והיה מנסה כל העת להסביר לי ולתקן את שגיאותיי בגרמנית, שרק את חלקה הבנתי ואלו המילים החשובות שבה נסתרו ממני. לבסוף פקעה סבלנותו והחליט שמספיק להיום.
הוא סגר בזהירות את מכסה הפסנתר והתבונן בשקע הבהיר שנפער במרקם העץ השחור מבריק, כפצע חשוף ושכמו ננעץ בו ביד זדונית, החליק עליו בידו הגרומה כמי שעדיין איננו מאמין למראה עיניו ואמר בכאב: "זה מה Kristal nacht – ("ליל הבדולח"), כן, מה שהם עשו לנו – נורא ואיום". זו הפעם ראשונה ששמעתי את צמד המילים הנוראות ההן, אך היטב קלטתי את הצער והכאב של מי שכל חייו ועולמו חרבו באחת והוא נאלץ לעקור ממקומו , להימלט מציפורני החיה הנאצית ולעלות לארץ כמעט בחוסר כל.
לאחר זמן פנה אלי כמתנער ממחשבותיו הכואבות: "נו ומתי יהיה לך בר- מצווה" שאל בחיוך של סבא "בעוד ארבע שנים? היו יכולות להיות לי כבר שש בר- מצוות. כן אני זקן, זקן מאד, אך עדיין אני זוכר כמו היום את הבר-מצווה שלי,כשקראתי בבית הכנסת שלנו את פרשת " בהעלות'ך" , מטעים את ה "ת" בנוסח אשכנז.
"המורה שלי לימד אותי את כל הפרשו וכשהגעתי למסעות' בני ישרואל במדבר, הוא לימד אותי לשיר את הפסוקים בנגינה של חצוצרה כמו החצוצרות שעשה משה "למסע העם ולמקרא המחנות' ". ואז עשה סבא את שתי כפות ידיו כחצוצרה ,הגישן לפיו, השמיע קול חצוצרה ושר בהטעמה את פסוקי בר-המצווה שלו: " ונסע דגל מחנה בני יהודה לצבאות'ם ועל צבאו נחשון בן עמינדב: ועל צבא מטה בני יששכר נתנאל בן צוער" .
"כן" אמר בחיוך לאחר הפסקה קצרה לשאיפת אוויר "וגם את ההפטורה למדתי: על מנורת הזהב שבסופה פסוק שלעולם לא אשכח" ומיד שר בנעימה של הפטרות אשכנז:
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" .
עמדתי משתאה ולא הבנתי איך יתכן שסבא שבעיני תמיד היה ויהיה סבא, היה פעם, בעידן אחר נער בר- מצווה. ואם כך, הרהרתי, אולי גם אני אהיה פעם סבא כמוהו.
" Also – ובכן , עלי לחזור לעבודתי" אמר כמתעורר מחלום רחוק, הסיר את מקטורנו , תלה אותו בזהירות על מסעד הכסא, הפשיל שרווליו והתיישב ליד שולחן קטן העמוס כולו בגיליונות בריסטול לבנים, עפרונות צבעוניים ומחקים והתחיל לצייר במקום שהפסיק מקודם, תוך שהוא שורק בשפתיו מעין שיר לכת בלא מנגינה ,כדרך הזקנים . התבוננתי בפליאה בציור ההולך ולובש צורה מבין ידיו הזריזות: כתר תורה אדמדם ומגן דוד כחול במרכזו.
"זה יהיה הדגל של יהודה",אמר "וההוא עם ספר התורה הירוק בשביל דני וזה עם דגל ישראל בשביל אורי . לכל ילד דגל משלו וציור משלו. עוד רבה העבודה לפני , יש הרבה ילדים ולכל אחד צריך להכין דגל מיוחד" .
משימה זו נטל סבי על עצמו בעצה אחת עם לאה ושולמית הגננות: להכין דגלי "שמחת תורה " לכל ילדי הקיבוץ, שאף אחד לא ירגיש מקופח בהקפות וכולם ישמחו וייהנו.
"אך לך" הוסיף בחיוך כממתיק סוד "אכין דגל מיוחד ועליו ציור של מנורת הזהב של בית המקדש ובשמחת תורה הבא עלינו לטובה נצעד ביחד, אתה עם הדגל ואני עם ספר התורה".
הייתי נבוך, הרי רק הקטנים הולכים עם דגל ואני כמעט כבר בן עשר. אך סבא הביט בי בעין טובה ובחיוך ואמר: "דגל זה מאד חשוב זח הסמל שלנו, של העם. כשאני הייתי בגילך עוד לא היה לנו דגל ולא מדינה ובחגים של הגויים כשהם הניפו את הדגלים שלהם גבוה, הם צעדו בסך כמו שבטי ישראל במדבר, עם תופים וחצוצרות ושרו את השירים שלהם, אני כל כך קנאתי בהם. והיום בעזרת ה' יש לנו מדינה ויש גם דגל"
"ועכשיו תחזור מהר לבית הילדים שלא יתחילו לדאוג" אמר לי בחיבה מלטף את ראשי בידו הרכה.
חזרתי לסבלות בית הילדים, מצפין בלבי סוד קטן,שעתיד להתגלות ב"שמחת תורה", שיחול בעוד שבועות אחדים.
בדרך לבית הילדים הרהרתי: "טוב, דגל זה חשוב, אבל למה לי דגל ,כמו לאחי הקטנים, הרי אני כבר ילד גדול ולא נאה לי ואולי גם יצחקו עלי".
בינתיים חלף הקיץ הסתיו הגיע וריח החגים המתקרבים כבר באוויר. בוקר אחד כשהגעתי לבקר את סבי בביתו הקטן שבקצה הקיבוץ והנה המולה ומהומה, אני לא לבד. על הדשא שלפני הבית עמדו כל ילדי הגנים וכתות א' וב' ממתינים בצל עצי הקזוארינה , קבוצות קבוצות עם המטפלות והגננות. הפסנתר השחור הוצא למרפסת ואחת הגננות כבר יושבת לידו, ממתינה בסבלנות לאות. סבי עם המקטורן הלבן של שבת, בידו ערמה גדולה של דגלי בריסטול צבעוניים והוא עובר מילד לילד, מחלק לכל אחד את הדגל המיוחד שהכין לו ועליו שמו וכולם שמחים וצוהלים.
עמדתי בצד והתבוננתי בהם, הרי אני כבר ילד גדול , מכיר את כל השירים של "שמחת תורה" ואינני צריך להשתתף בחזרה של הקטנים.
"כל הילדים להסתדר בשורה" הכריזה שולמית הגננת בקול מצווה. כל הילדים הסתדרו לפי ההוראות וסבי נעמד בראש הטור ממתין בדריכות עם כולם, פניו רציניות והוא אינו מביט אלי כאילו הוא לא רק שלי אלא סבא של כל הילדים.
"כולם מוכנים"? קראה שולמית בקול חגיגי "ועכשיו ילדים נעשה חזרה לקראת ההקפות של "שמחת תורה", נלמד את השירים ששרים בבית הכנסת וכולנו נשיר ביחד". ואז פצחה הגננת שליד הפסנתר במנגינות החג כשהיא מכה בעוז על הקלידים. הילדים מנסים להצטרף בשירה, מי יותר ומי פחות, והגננות לאה ושולמית מרימות את קולן מעל להמולה, שכל הילדים יקשיבו וילמדו מהן. כולם צועדים יחדיו, סבי בראש מחייך בחגיגיות וכל הילדים בשורה ארוכה אחריו.
לאחר שכולם התפזרו והשקט חזר נכנסנו , סבא ואני לחדרו הקטן וסבא הכין לי מים עם צוקר חום בכוס הזכוכית העבה. בעוד אני לוגם ממנה להנאתי, הראה לי את הדגל שהכין בשבילי ועליו פרושה מנורת הזהב לתפארת ומעליה הפסוק: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".
"צריך עוד לחבר את הדגל למקל שלא ייפול בעת הריקודים" הסביר לי בגרמנית "ואז תקבל את הדגל שלך".
חזרתי לבית הילדים נבוך. הרי אני כבר ילד גדול, בכתה ג' ואולי לא יאה לי לרקוד עם דגל כמו הקטנים, בני כיתתי הגדולים, ילעגו לי שאני עדיין קטן ורוקד עם דגל. אך סבא טרח והכין לי דגל כה מיוחד ויפה ואיך אסביר לו ולאמי שאני מתבייש לשאת את הדגל שלו.
חלפו עברו עוד כמה ימים והנה הגיע "חג שמחת תורה" . כל חברי הקיבוץ והילדים התקבצו בצריף העץ הישן של חדר האוכל, ששימש גם כבית הכנסת, יחד עם מעט הסבים, שהצליחו להינצל מאימי אירופה הנאצית. תפילת החג נקטעה זה עתה על ידי הגבאים לקראת ההקפות שלהן כה ציפינו. שולחנות העץ הגס והספסלים שלידם סולקו בחופזה לצדדים ברעש גדול בידיהם החסונות של חברי הקיבוץ ונערמו במהירות ליד הקיר, אחד על השני עד התקרה כמעט וכולם מצטופפים במעגל גדול. המבוגרים עטופים בטליתות, הילדים עם דגליהם המונפים למעלה והנשים מציצות בהם מ"עזרת הנשים" ומהחלונות.
" כל הכוהנים מוזמנים להקפה ראשונה" הכריז הגבאי בקול רם וחגיגי והמשיך במעט לצון: "הכהן הגדול שלמה בן דוד מתכבד בכבוד התורה" , ברומזו לגופו המגודל ולחיבה הרבה שהיו רוכשים לו החברים. כך המשיך לקרא לעוד ועוד חברים להתכבד בנשיאת ספרי התורה ,משלב הערות מבדחות לכל אחד, להגדיל שמחה ולהאדיר.
ואני עומד בצד מתבונן במהומה, הדגל של סבא שמוט בידי המזיעה, מתפלל בלבי שלא יבחינו בי.
ההקפה הראשונה יצאה לדרך בשירה ובריקודים וכולם גדולים כקטנים רוקדים ושמחים, אך אני איני שמח ואינני מצטרף, הדגל רפוי בידי כמבויש ואין לי מוצא. ההקפה השנייה זו של "הלווים" גם היא הסתיימה ואחריה השלישית של "ישראל" ואני עדיין עומד בצד נחבא אל הכלים.
"עד כאן הקפה שלישית" הכריז הגבאי בקול ניחר , נטל את ספר התורה המכוסה במעיל של קטיפה אדומה והכריז: "כל הילדים מוזמנים להקפה רביעית יחד עם האדון לצרוס, המכובד בכבוד התורה".
סבא יצא מבין השורות כאילו רק לרגע זה ציפה,לבוש במקטורנו הלבן ועטוף בטליתו שהצהיבה מרוב שנים, על ראשו כיפת משי לבנה ובפנים חגיגיות נטל את ספר התורה מידי הגבאי, הניחו בזהירות על כתפו הימנית, נטל את סידורו הישן בידו השנייה ועמד מתוח וזקוף ממתין לאות שיתנו הגבאים.
כל הילדים מיהרו להסתדר מאחריו , הגדולים עם ספרי התורה והקטנים עם הדגלים.
"ומה עכשיו" הרהרתי , אך לפתע נעו רגלי כמו מאליהן ונעמדתי ראשון מאחורי הסבא שלי, דגלי שמוט עדיין ואיני יודע אם לשמוח ולרקוד עם כולם או לנטוש את השורה ולהיחבא בצד בין כל העומדים מסביב.
והנה ניתן האות, סבא מרים את ראשו ופותח בקול צלול ורם במקצב של שיר לכת ובמנגינה שהיו שרים שם בבית הכנסת הישן שב "ליבקה" שבו הוא היה ה-חזן:
"יודע מחשבות" …
וכל הקהל עונה לו והילדים מעל כולם בקולותיהם הגבוהים:- "הושיע נא." .
והוא ממשיך לפסוע ברגל בוטחת, עיניו מאירות וראשו מורם, נושא את ספר התורה הכבד בידיו וכל הילדים צועדים אחריו, נושאים את דגליהם אל על, שכולם יראו, כי זו שעתם היפה.
והוא פוסע עוד שני צעדים, מביט אלי בחיוך מעודד וממשיך בקצב הלכת. קולו מתרונן כחצוצרות הכסף הקוראות לעם ישראל לצאת למסעם אל הארץ המובטחת : "כביר ונאור".
וכולנו עונים לו בכל כוחנו: "הצליחה נא" .
ואני מביט בדגלי ובמנורת הזהב שעליו, מבוכתי הולכת ונעלמת, לבי מתמלא בגאווה על סבי הצועד בראש ועל הדגל היפה והמיוחד שהכין למעני ושמחת החג כובשת גם אותי. אני מניף את דגלי ברמה וצועד יחד עם כולם לפי מקצב המנגינה.
קולו של סבא הולך ועולה מעלה: "לו—בש צד--קות עננו"
וכל הקהל עונה בקצב אחד: "ע--ננו ביום קראנו".
--------------
ננערתי מזיכרונות ילדותי הרחוקה וראיתי שנהיה מאוחר.
נשאתי עיניי שנית לעבר השמים התכולים, אל הדגלים השמוטים שנחו בעייפות על תורניהם, כמצפים לרוח חדשה. האם הם עדיין סמל וגאווה או רק מזכרת ותקווה לימים טובים מאלה, כמאמר הנביא: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות".
"ובכן סבא", רציתי להגיד לו, "עברו הרבה שנים. היום יש לנו מדינה חזקה ואיתנה וגם אני כבר סבא, הלוואי שהיית רואה. ואולי, כבר הגיע הזמן שנשנה את הפסוק".
פניתי לביתי לקידוש של שחרית ובדרך עוד לחשו שפתי:
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות".
ואולי, גם וגם ?
אלחנן הרץ |
|
|
|
