עוד על פעילותנו בבן-זכאי
לאחר מלחמת יוה"כ התעורר גם ציבורנו, ובחשבון הנפש הכללי שנעשה אצלנו הוחלט על פעילות התנדבותית ביישובי האזור הזקוקים ומעוניינים בכך. כאשר כמה מחברותינו ערכו ביקורים מידי שבוע אצל מספר משפחות נכנסתי גם אני לתור הנהגים שהסיעו אותן. כעבור פחות משנתיים נפסקה פעילות זו בגלל חוסר התעניינות ואי שיתוף פעולה מצד השרות הסוציאלי המקומי. אז החלה התעניינותנו בכמה משפחות בבן-זכאי ובשיתוף פעיל של העו"סית במועצה האזורית שלנו ובארגונו המסור של חברנו התחלנו בביקורים מידי שבוע אצל 8 משפחות שם.
מחוסר ניסיון והכשרה מקצועית מתאימה ניגשנו בהיסוס רב לעניין בלתי רגיל זה, ואלמלא עידוד והנחיות מפורטות מצד רחל מן המועצה, לא היינו מסוגלים להיכנס למסלול כל שהוא.
אין ברצוני לתאר את עבודתנו בפרטים, אלא לציין כמה תופעות וחוויות, אשר אפיינו את התפתחות היחסים עם "משפחתי".
גישתי בתחילה הייתה אינטואיטיבית ופשוטה, לא העמדתי את השאלה במה אוכל לעזור ולייעץ למשפחה, אלא כיצד אתקבל בין כל בני המשפחה במרווח גילים מעל 20 שנה, וקינן בי החשש
שמא אדחה מחלק של המשפחה. עובדה היא שבמשך כשנתיים ראו בי אחד מצוות העובדים הסוציאליים של המועצה המקבל משכורת בעד עבודתו זאת.
היחס בינינו אח"כ השתנה בהרבה, כאשר ראו בי יותר ויותר מי שהו הקשור קשר יותר עמוק באירועי המשפחה המתעניין בתמידות בכל המתרחש אצלם, משתתף ברגשי שמחה וצער על כל הקורות אותם.
מספר בחורות סיימו במשך הזמן את תפקידן כי חשבו שאין בידן יותר לעזור וליעץ.
אני ממשיך לקיים את הקשר כל זמן שאני חש שאני אורח רצוי במשפחה.
אחד מן הצוות מבית 28/1/1983 |
