עיכובים בדרך לחתונה

מבית, ז' שבט תש"ם

עיכובים בדרך לחתונה (או: לזכרו של בית)

לא היינו בין הדיירים הקבועים של אותו הבית אשר נהרס אתמול. גרנו בו רק ימים ספורים, תחנה בין התחנות הרבות, היה זה רק "אתמול".

והנה סיפור המעשה.

בין פסח תש"ג ועד פסח תש"ד התקיימו בקבוצתנו 10-12 חתונות. אנחנו תפשנו מקום די טוב, באמצע הסדרה, ראש חודש אלול.

עד ליום החתונה הייתי גר באוהל, יחד עם חברנו דדה יעיר, ה' יאריך ימיו. האוהל היה חוסה תחת צילו של עץ האקליפטוס הראשון שנטעו ביישובנו, לפני חדריהם של המשפחות בומבך/וולף, הידועות היום בשם נחליאל/ימיני. עבדתי אז יחד עם ארוסתי בגן הירק. היו אלה השנים הראשונות שד"ר נחמה לייבוביץ התחילה לערוך את השאלונים לפרשת השבוע. האוהל אינו מקום מתאים לעיין בספרים. בשעת ערב, עת ווולטר ז"ל והרטה הלכו לאכול, הותר לי להיכנס לחדרם ולהשתמש בספריהם. הייתי תלמיד חרוץ ומדי שבוע שלחתי את תשובותיי. לאלה, המכירים אותי במקצת מיותר לספר, שתשובותיי בצירוף הערותיה של נחמה שמורות עמי עד היום ואף משמשות לעתים מזומנות.

נחזור לעסקי החתונה. לא היה צורך בהכנות מרובות, כי על כן לא ידענו היכן נקבע את משכננו, לכשנחזור מחופשת החתונה.

כידוע לכולם, היתה אלישבע חברה בחברת הנוער, אשר התפרסמה עקב קורות האוניה "פטריה". מדריך החברה היה צוריאל ז"ל. מסיבת החתונה שלנו היתה גם מסיבת הסיום של חברת הנוער.

בימים שלפני החתונה יצאה חברת הנוער לטיולה האחרון לגליל. מתוך סיבה שאיננה חשובה לענייננו, התעניינה המשטרה של הוד מלכותה במשוטטים האלה, וכלאה אותם במצודת "יפתח". אשתי נוהגת לספר, שהיא בכתה בפני הכולאים וביקשה תחנונים שישחררוה מן המאסר, יען כי היא חפצה להתחתן. נראה, שסייעו לה מן השמים, ויומיים לפני החתונה חזרו כולם בשלום הביתה.

בו בערב הגיעתנו הודעה מוזרה מר' שמשון אליעזר רוזנטל. הוא מסר, שאין באפשרותו לבוא ליבנה בערב המיועד ולערוך את החופה והקידושין. וזאת עלינו לדעת, שרק ר' שמשון היה מורשה באותה העת מטעם השלטונות ומטעם הרבנות להביא זוג בברית הנישואין בקהילתנו.

ושוד ושבר. לא נאה לדחות את מועד החתונה. אמנם ציפינו רק לכמניין אורחים, אך לא יכולנו להודיע למוזמנים של שינוי המועד. למי היה טלפון?

למחרת בבוקר, יום לפני החתונה, נסעתי למשרד הרבנות אשר ברחובות. הסברתי את המצב וביקשתי מהם, לשלוח אחד הרבנים אשר ימלא את מקומו של ר' שמשון. לא נעניתי ושכחתי את הסיבה בעוונותי הרבים. הם הפנו אותי לשוחט בגדרה.

הייתי מדוכא. נסעתי לגדרה ובאתי אצל השוחט. נמוך קומה היה וזקנו הלבן כיסה את חזהו. שטחתי את בקשתי לפניו. הלה עיקם את שפתיו. אקצר במקום שאפשר לקצר ואמסור רק זאת, שהוא נעתר לבקשתי אחרי השתדלויות רבות, אך העמיד תנאים קשים:

א)      יש לקחתו מביתו ולהחזירו בערב.

ב)      תמורת שירותו עליו לקבל עוף חי אחד.

שומו שמים! עוף חי! כל פירוש מיותר. בצרתי כי רבה הסכמתי לתנאים האלה, אף מבלי לברר את אפשרות קיומם עם המוסדות המוסמכים של הקבוצה. אך זכורני היטב, שחרדתי מאד, שמא העגלה אינה "פנויה" באותה השעה, או שמא חו"ח לא יקציבו לנו עוף חי.

אך חששותיי היו לשווא. כולם גמלו עמנו חסד. בשעה הקבועה רתם העגלון (איני זוכר מי היה המושיע) את הפרדה לפני העגלה, שם חבילת קש על העגלה, אשר תשמש כמושב לשוחט, ויצא לדרכו לגדרה.

לא אאריך בסיפור על החתונה עצמה. כמקובל באולם הימים היתה התכנית עשירה. בין המציגים היתה גם שושנה מוזס. שמורה עמנו מזכרת מן החתונה: תמונה קטנטונת אחת אשר צולמה בשעת החופה.

בוודאי מחפש אתה הקורא את קשר הסיפור הזה עם הבית אשר נהרס השבוע. לא שכחתי. עוד מעט קט, ותשמע.

למחרת החתונה נסענו לסיבוב אצל קרובים אחדים. הרי לא היה כסף לסוג אחר של בילוי. בכל מקום ערכו לנו "שבע ברכות". ויהי היום השלישי או הרביעי, והחתן דנן קיבל חום. החלטנו לחזור הביתה.

נכנסתי לחדר האוכל. הופעתנו הבלתי צפויה גרמה כנראה לבהלה אצל חברים אחדים, שסיבתה התבררה לנו כעבור שעה. בדברי נימוס מיוחדים ניסו לתת לנו מטוב המאכלים, ומשכו אותנו בשיחה ארוכה. אני, שלא הרגשתי בטוב, חפצתי מאד לקצר את הישיבה בחדר האוכל, אך ללא הועיל. רמזי השקופים כנראה לא הובנו. הפצירו בנו להוסיף ולספר את אשר עבר עלינו בימים האחרונים.

לבסוף, קיבלו הטורחים עמנו סימן שאפשר לסיים את הסעודה. הובילו אותנו אחר כבוד אל בית חדש, שעדיין אין בו דלת ואין בו חלון. במקומם תלו מיני וילאות מוזרים. היה זה הבית מצד מזרח של הכריכייה דהיום. כך נודע לנו פשר ההשהייה. החברים לא הספיקו להכין לנו חדר. חזרתנו המוקדמת הפתיעה אותם. הם מיהרו לנקות את החדר שאך זה עתה הושלמה בנייתו וסיודו ולצייד אותו בשתי מיטות, שני הדומים, מעין שולחן ועוד אביזרים אחדים.

שהינו בחדר הזה ימים אחדים. אך טרם התפנה הליפט שהיה מיועד לנו. היות והדיירים הקבועים עמדו לעבור לחדרנו הארעי, היינו נאלצים לעבור לתקופה קצרה של אחד החדרים שבאותו הבית, שנהרס אתמול. ניקינו את החדר אחרי סיודו ועוד לפני ראש השנה עברנו אל הליפט "שלנו", אשר עמד בקרבת המרפאה של היום. ההעברה התבצעה חיש מהר, כי לא היה הרבה להעביר.

בתקופה, שדרנו בליפט הזה נולדו לנו שני הבנים הראשונים, וסמוך לפרוץ מלחמת השחרור עברנו לליפט משופר מאד, אשר התפנה מדייריו הקודמים (משפחת אלון).

נ.ב. תזכורת ליודעים, וחידוש לאחרים: מעשה שקרה בליפט הראשון: יום אחד התחוללה סופה והליפט הועף מרחק מטרים אחדים ונשכב על צדו. היה זה באמצע היום, ואנחנו היינו במקום עבודה, וכך ניצלנו ב"ה מפגיעות. אך המתנות השבירות המעטות שקיבלנו לחתונה נשברו כולן.

מיכאל פרלמן.