אכסניה של תורה
אי אפשר לומר, שבלי
בית המדרש לא היינו מסוגלים לקיים שיעור תורה. בשנים הראשונות לשבתנו במקום זה,
היו השיעורים מתקיימים בצריף המזכירות 0ליד המדגרה של היום), לאחר מכן היו
השיעורים מתקיימים בחדר המוסיקה (שנבלע ע"י חדר האוכל) והיה חן המקום על
יושביו.
אבל כאשר הוקם בית
המדרש, חל שינוי ניכר לטובה. בפעם הראשונה היה לחוגי לימוד מקום שהוקם בהתאם לצרכי
הלימוד. היה מקום לספרים, ואכן הוכנסו לבית המדרש ספרי יסוד וחלקם נשתמר עד היום.
היה מקום לשיעור ציבורי ולעיון פרטי. אפשר היה לקיים שיעורים בכל השעות ולא היה
צורך לסלק את הכל לפני בוא הבעלים החוקיים של החדר. כאן, בבית המדרש, היתה הרגשת
בעלות ושייכות. הרשלנים יכלו להשאיר את הספר על השולחן בתום השיעור והחרוצים יכלו
לקחת ספר מן הארון ולעיין בו, ולא עוד, אלא שהחוגים הפכו מאורחים למארחים. בית
המדרש שימש גם בית הכנסת בימות החול, נערכו בו סעודות נישואים וסדרי ליל פסח, ימי
עיון וימי לימוד, אשכבות ואזכרות.
למעלה משלושים שנה
שימש אותנו הצריף שהוקם לזכרם של חברים שנפלו במלחמת העצמאות. ושימושו החשוב ביותר
הוא אולי זה, שהוא היה ביטוי מוחשי למקומו של לימוד תורה בחברתנו. אפשר לומר, שהוא
שם את לימוד התורה על המפה של קבוצת יבנה.
כעת עם חנוכתו של
בית המדרש החדש, אולי מן הראוי להעיר על כמה דברים שפגעו בבית המדרש הישן ומן
הראוי להימנע מהם בבית המדרש החדש.
ראשית, אין לקיים
בבית המדרש שיעורים של בית הספר. האחראים לשיעורים אלה אינם אחראים ביותר, ואחרי
כל שיעור, בית המדרש מלא פסולת חינוכית.
שנית, אין לקיים
בבית המדרש ישיבות של מוסדות. לא פעם קרה שחבר לא היה יכול לעיין בספר, מפני שהחדר
היה תפוס ע"י ועדה או מועצה.
שלישית, אור צריך
לדלוק בבית המדרש כל הלילה, ולהזמין את האדם להכנס וליהנות מאורה של התורה.
דב
רפל
מבית 554
10.6.1983 |
