הצעה שאפשר היה לסרב לה האירוע שבו מדובר בסיפורי קרה בסוף קיץ 1943 במתקן ניסיוני של הצבא הגרמני מדרום לברלין. כמידי ערב חציתי את הכיכר המרכזי של המחנה בדרכי לחדר האוכל . ראיתי את מפקד המחנה עומד בפתח משרדו כאשר הוא מורה עלי באצבע תוך שיחה עם מישהו. לא שמתי לב באופן מיוחד לתנועת האצבע. נכנסתי אפוא לחדר האוכל, מילאתי את המסטינג, והתיישבתי ליד אחד השולחנות. אחרי כמה רגעים ניגש אלי השמש של המפקד ואמר לי שהמפקד רוצה לראות אותי. בהתאם לכלל הברזל האומר שמוטב למות על בטן מלאה מאשר על בטן ריקה, אמרתי: "בסדר, אני גומר לאכול וניגש למשרד". סיימתי , אם כן, את ארוחת הערב, ניקיתי את המסטינג ונכנסתי למשרד המפקד. רק התיישבתי, ואורח, שישב שם גם כן ולא הוצג בפני, פתח ואמר "שמע , אתה ואני יודעים שכמעט מידי לילה מטוסי האויב עוברים מעל המחנה בדרכם לברלין –עבודה נכונה כשלעצמה-אני יודע שמתוך המחנה מסמנים למטוסים אלה. עכשיו, מפקד המחנה אמר לי שאתה אמנם צעיר, אבל מבין דבר מתוך דבר ואפשר לסמוך עליך, לכן אני מבקש ממך לפקוח עיניים ולפתוח אוזניים כדי לגלות מי הם האנשים שמאותתים למטוסים. אם תעלה על עקבותיהם, תמסור נא את השמות למפקד". ואז הוסיף האורח ואמר: "נמסר לי כי אתה מדבר צרפתית שוטפת, ובכן, אם אתה תצליח, אוכל להשתמש בקשרים שלי ולהעביר אותך לשגרירות צרפת בברלין".
במקום אמרתי :"אתה, אם כן, איש גסטפו". "אמנם כן" ענה.
עכשיו בא תורי להסביר לאורח מדוע אינני מוכן לעבוד עבורו.
אמרתי בערך את הדברים האלה: "תראה, אני חי במחנה עם מאות פועלים מכל אירופה, גר וישן באותם התנאים, מקבל אותה המשכורת, איך אתה רוצה שאלשין על חברי לעבודה? הדבר פשוט לא בא בחשבון".
-"לא נכון. בשום פנים לא תיחשב למלשין, אלא להיפך. אתה עשוי לעזור לחבריך. תאר לעצמך שטייס זה או אחר יטיל פצצה על המחנה, בטעות או לא בטעות, אסון כזה אתה יכול למנוע על ידי זה שתגלה לנו מי משתף פעולה עם האויב." ואני בשלי:" שיתוף פעולה כזה נקרא בלשוני "הלשנה" ושוב אני אומר לך: "אינני מלשין".
-"אני ממש מאוכזב, מפקד המחנה הבטיח לי הרים וגבעות, והנה אני רואה שאתה לא מבין שום דבר. שוב אני אומר לך שלא מדובר בהלשנה, כי אם בעזרה חשובה לחבריך לעבודה".
השיחה נהפכה במהרה לדו שיח בין חרשים, מכיוון שהוא לא הצליח לשנות את דעתי, ואני בוודאי לא שכנעתי אותו בצדקתי. האווירה בחדר נעשתה פחות ופחות נעימה ולכן אמרתי ברגע מסוים לאורחי: "בעצם הצעתך מחשבה מסודרת ומעמיקה. תן לי חודש ימים לחשוב ואז אמסור למפקד המחנה את החלטתי". בקשתי נתקבלה.
אחרי שיצאתי מהמשרד הייתה מחשבתי הראשונה: אמנם אני בטוח שהאורח משקר, אבל נניח שיש אמת בדבריו. אני מוכן לשקול את האפשרות לשרת שני אדונים, כלומר לעבוד עבור הגסטאפו וגם עבור בנות הברית.
למחרת בתום יום העבודה ניגשתי לחבר טוב שלי, יליד פראג. בלי לגלות לו שום פרט על הישיבה של אתמול, שאלתי אותו, אם הוא נתקל, ולו פעם אחת, במישהו אשר עבד עבור בנות הברית, ואם הוא עצמו אינו יודע שום דבר, אולי הוא יהיה מוכן לברר בצורה השקטה ביותר אם בכלל נמצא במחנה שלנו מישהו אשר יש לו קשרים מאיזה שהוא סוג עם בנות הברית.
לא תליתי בכך תקוות ובאמת חברי אמר לי אחרי כמה ימים שלא העלה שום דבר.
לא נותר לי אלא לראות את מפקד המחנה ולמסור לו את החלטתי לא לשתף פעולה עם הגסטאפו. כצפוי, המפקד שאל אותי לנימוקי סירובי אמרתי לו שהדבר הוא פשוט מאוד. נניח לרגע שאני מקבל על עצמי את משימת ההלשנה. ונניח לרגע שאיש הגסטאפו יקיים את דברו ויעביר אותי לשגרירות הצרפתית אשר בברלין, מה אצטרך לעשות שם? מן הסתם לכתוב מכתבים.
אני יכול לתאר לעצמי שלפעמים אני צריך לסיים מכתב במילים "הייל היטלר", לזה בשום אופן לא הייתי מוכן. נפרדתי ממפקד המחנה ויצאתי ממשרדו. אלחנן איטלי 24/12/1993
|
