מכתב לאמא נו באמת! מה חשב לעצמו אותו מארגן טקס יום השואה ביד מרדכי. "אמא באמת מחכה שמישהו יגיד לה לכתוב מכתב לאמא שלה...?"
בעת קריאת שורות אלו, הטקס הסתיים זה מכבר.
המארגן פנה מבעוד מועד לאריה (אח שלי) ובקש שידבר על ליבה של אמא שתיתן את הסכמתה לקחת חלק בטקס. "לא נדרש מימנה הרבה, רק להיות נוכחת."
גרד האחרון בפדחתו והוסיף: "אה כן, וגם לכתוב מכתב לאמא שלה."
חשב שכבר סיים אך הוא המשיך: "ששירה בתך תקריא אותו לקהל." ירה מהמותן ללא אבחנה, והשאיר אותו לנפשו.
ביום חמישי מול קהל אלפים ואח"מים מהשורה הראשונה, צעדה בבטחה שירה חיילת בצנחנים והקריאה את המכתב.
התזמון היה מושלם, סיום הקראת המכתב נסגר בחיבוק מלא חום ואהבה.
המכתב לפניכם כפי שכתבתי אותו על פי הסיפורים של אמא ובמיוחד של אחותה שרה.
אך רק אתם היום לדעת, המכתב ישן נושן, נכתב לפני שנים רבות. אך נגנז במגרה, כי בכל פעם שקראתי אותו התרגשתי עד דמעות וחשבתי שהדמעות שלי מספיקות לכל המשפחה. עכשיו כשהמארגן ביקש, המכתב פשוט יצא מהמגרה אם שינויים קלים ש'הזמן גרמן'.
שלום אמא.
איזו הרגשה נפלאה זו לכתוב פשוט, "שלום אמא."
פעם אחרונה שהשתמשתי במילה אמא זה היה לפני 77 שנה. כשאת היית בת 47 ואני בת 16. "אמא!" זעקתי ונדחפתי, ואת לא שמעת, התרחקת בשיירה אין סופית אל הלא נודע.
בכפר מלקופניה לימדת אותי לא לבכות. נכון שלא אמרת זאת במפורש. אך כך הרגשתי אני הגדולה במשפחה וצריכה לתת דוגמא. היו ימים לא קלים, אך נשכתי שפתיים ועזרתי במטלות אחזקת הבית.
עד לאותו היום ששלחת אותי לעבוד וללמוד תפירה בעיר הרחוקה. אני ילדה של אמא, ילדה של בית. לא רציתי לעזוב. לימדת אותי לא לבכות. הפרידה הייתה לי קשה נתת לי צידה לדרך ואמרת יהיה בסדר, בעוד מספר שבועות את חוזרת עם קצת כסף ומקצוע ביד.
אני זוכרת שלא כעסת עלי כשחזרתי לאחר שבוע בלבד, משאירה שם אפילו את דמי כיס שחייבים לי.
התחבקנו. רצית שלא אראה אותך עם ממחטה לחה ביד. לכן הסתובבת ויצאת מהחדר.
אמא אני לא זוכרת שהייתה לך ממחטה ביד בפרידה השנייה שלנו על הרמפה באושוויץ, אני לא זוכרת שהייתה בכלל פרידה. אני רק זוכרת שמישהו חטף לי את רחל-לאה מהיד ודחיפה אדירה לכיוון אחר לגמרי. אני מצטערת אמא עד לאותו הרגע היית יכולה לסמוך עלי על ביתך הבכורה.
עד היום יש לי ייסוריי מצפון. מאוחר יותר הבנתי שאותו מישהו הציל את חיי וחיי אחותי שרה.
אמא לימדת אותי לא לבכות, אז החזקתי חזק בשרה וביחד שרדנו.
חינכת אותי לעזור לחלש, לאהוב את האדם כי הוא בריאת האל. חינכת אותי להסתפק במועט, חינכת אותי להיות ישרה והגונה. הטמעת בנו ערכי יהדות וציונות. לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.
אמא אבקש אלפי סליחות אך למדתי לבכות. התחלתי לבכות מכל נכד חדש שנולד.
כשאני נותנת מתנה ביום הולדת באות לי דמעות.
כשמחלקים סידורי תפילה לילדי כיתה א' אני מתרגשת.
כששרים את ההמנון אני מרגישה מחנק.
מכל דרגה שחושף המפקד מכתפי בניי, אני לא מתאפקת ובוכה בשקט.
החלטנו אני ושרה לספר לכל העולם ולא לשתוק. מאות תלמידי בית הספר וחיילים שמעו מאתנו עליך על המשפחה שלנו ועל הזוועות, ואני משתנקת מרב דמעות.
בזכותך שרדנו את התופת. בזכותך הקמנו מדינה, זכינו לחיות בשותפות ובהגינות בחברה קיבוצית שדוגלת באותן ערכים שעליהם גידלת אותנו. הקמנו משפחות שלא מפסיקות לתרום בדיוק כפי שרצית.
סליחה אמא שאני שוב בוכה, רוצה רק חיבוק.
ביתך הבכורה חנה.
שמוליק טסלר
|
