יובל לטרנספורט החילופין מברגן בלזן שמעון תדהר 1994 6/6
השנה אנחנו חיים בעידן היובלות. לא מזמן חגגו ברוב פאר את זיכרון הפלישה לנורמנדיה בידי כוחות בעלות הברית לפני 50 שנה. וכבר מתכננים את טקסי הזיכרון לזכר כניעת גרמניה הנאצית.
בין לבין, יש לרבים מאתנו יום מיוחד כזה שבו הוא זוכר איך הוא שוחרר מן המחנה, מן המסתור, מן השבי, מאימת המוות.
גם שפרה רון זכתה לחגוג ולזכור את יום שחרורה ממחנה הריכוז ברגן בלזן, את מסעה המופלא דרך אירופה הכבושה והמופצצת, עד הגיעה לארץ.
על מנת להבין את גודל הפלא, שהנה, הנאצים משחררים קבוצת יהודים ומובילים אותם לא"י , יש להקדים ולהסביר.
עוד בשנת 1941 החליטו הגרמנים בוועידת ונסה הידועה לשימצה על השמדה טוטלית של כל יהדות אירופה וגם פעלו במרץ להשיג את מטרתם. והדברים ידועים. מה שלא כ"כ ידוע ועוד פחות מובן הוא שהגרמנים החזיקו בקבוצות של יהודים ושמרו אותם כקלף מיקוח, כסחורה לכל המרבה במחיר.
כך נאספו במחנה הריכוז ברגן בלזן בצפון גרמניה כ-3000 יהודים הולנדים וכן יהודים מיוון, מהונגריה, מטוניס ועוד ארצות. ייחודם היה בזה שהייתה להם נתינות זרה, הם החזיקו בדרכונים של ארצות כמו אנגליה וארצות דרום אמריקאיות.
סיפורם של היהודים ההולנדיים היה מיוחד במינו. התברר במקרה שאנשים שבאו מארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה והיו להם דרכונים של א"י המנדטורית בשלטון בריטניה, היו רשאים לעזוב את הארצות הכבושות בידי הגרמנים ולנסוע הביתה, אם יכלו למצוא להם דרך לעשות זאת. מיד התחילה פעולה מטעם יהודי הולנד הציונים וקרוביהם ומכריהם בארץ ישראל להשיג סרטיפיקטים. היו הרבה מגעים דרך משרד הסוכנות היהודית בג'נבה ודרך הצלב האדום הבינלאומי.
הוכנו רשימות של שמות שהועברו לגרמנים והם אכן כיבדו את דרישת הצלב האדום ולא שלחו אנשים את האנשים להשמדה בפולין, כפי שעשו למרבית יהודי הולנד.
הם נשלחו למחנה ריכוז בלי משרפות, שמרו רק עליהם וספרו אותם כל היום וגם שם הייתה עבודה קשה, רעב ומגיפות אבל לא השמידו אותם, כי היו סחורה לכל המרבה במחיר.
יחד עם דרישת הסוכנות לשחרור היהודים הייתה דרישה של גרמנים ששירתו בצבא הגרמני לשחרור קרוביהם אלו צאצאי הטמפלרים שהתיישבו בארץ ישראל במאה הקודמת ונאסרו ע"י האנגלים בתחילת מלחמת העולם השנייה.
המאמצים הוכתרו בהצלחה ובחודש יוני 1944 התארגן המשלוח הראשון של יהודים מברגן בלזן. מי שהיה שם עדיין זוכר את ההתרגשות העצומה שאחזה באנשים. הכול נעשה במגרש המסדרים וכולם היו נוכחים. קוראים שמות של אנשים שמופרדים מיתר המחנה ומשוכנים בצריף מבודד. אחרי מספר ימים הם מוחזרים ושוב נקראים ויש בלבול, לפעמים נשכח בן משפחה ולא מופיע ברשימה וזה קרה לאחותה של שפרה, מרים בולה, והיא הצטרפה להורים מבלי ששמה הוזכר ברשימה.
היו אנשים שוויתרו בגלל מצב בריאות קשה, אחרים תפסו מקומם ולא נתנו לצאת לגברים בגיל גיוס וההתרגשות הייתה עצומה. אלה שנבחרו עזבו את המחנה אל הבלתי ידוע, מי שהורגלו לבוגדנותם של הגרמנים לא האמינו שהפעם המשלוח אכן יגיע לארץ ישראל ולא לאושוויץ.
ואכן הנסיעה התנהלה ברכבת מטעם הצלב האדום.
תיקנו את פסי הרכבת שניזוקו בהפצצה, היה אוכל וקצת השגחה רפואית וכך שפרה יכלה לטפל בשתי ילדות בנות שנתיים-שלוש שצורפו לרכבת בלי הוריהם שנשארו בהולנד והסתתרו, בעוד הילדות נתפשו ונשלחו למחנה.
באיסטנבול עברו את מיצרי הבוספורוס בספינה לכיוון א"י ושם על המים התבצעה ההחלפה עם הגרמנים מפלשתינה.
ובאותו תאריך, השישה בחודש יולי 1994, 50 שנה אחרי ההצלה המופלאה, התכנסו 45 מתושבי ישראל ועוד 9 שבאו במיוחד מחו"ל, אלה שנשארו מן ה222 -- שהגיעו לחוף מבטחים.
כל אחד הביא עמו משפחה ענפה של בנים ובני בנים, כי הרי רוצים לשמר את סיפורם לדורות הבאים. הרוח החיה שעמדה מאחורי הכינוס היה יעקב ינאי, שיצא את מחנה הריכוז על אלונקה, חולה קשה בשחפת. הרופא הגרמני לא הסכים לשחרר אותו ואמר שלבטח ימות, אבל...50 שנה אחרי, ויעקב ינאי ניצח!
שפרה מתלהבת בסיפורה, הזיכרונות עולים, היא נפגשת עם שתי ה"תינוקות"
שלה, סבתות בנות 52,53, יש נאומים והילדים והנכדים סופגים את כל ההתרגשות ולאט לאט סותמים את החורים בהשכלה, כי ההורים מיעטו לספר את סיפורם.
אלישבע, הבת של שפרה ויוחנן, דיברה לפני באי הכנס כנציגה של הדור השני ושמה דגש חזק על האלם של אימה שלא רצתה לשתף את הילדים בסיפורי הזוועה של המחנה, וגם לא יכלה לשתף אחרים בשאלות החוזרות: "למה אנחנו נבחרנו ולא האחרים?"
יש כאן אצבע אלוקים או סתם מזל עיוור? שאלות שלא מרפות ואין להן מענה.
האנשים בכנס עוד זכרו את הגעתם לנהריה (הם עברו במנהרה בראש הנקרה )ושם זרקו עליהם צימוקים ושרו "התקווה" על ארץ מולדת.
שפרה זוכרת את אביה שהיה עסוק בכל הנסיעה הארוכה כסגנו של האחראי על המשלוח .
היא זוכרת את אימה החולה שלמרות חולשתה לא הפסיקה לדאוג לבנותיה השתיים.
תיק שלם של מסמכים שמור עימה, קטעי עיתונות שהתפרסמו בארץ כאשר הגיעו, המסלול שעברו, וגם מה שפורסם בעינינם. עיסקת החליפין זכתה אפילו לסיקור בסרט.
טוב לה לשפרה שזכתה ליובל מרשים כזה בתוך משפחתה האוהבת.
