על מיזוג התברואה והחצרנות
הנני למסור להלן תוכנה של שיחה עם מרכז המשק ומרכזת שירותים, ונדמה יהיה בה משום ענין לציבור כולו: הנני לעורר מספר נקודות הקשורות בעבודתי במישרין ובעקיפין.
1)הנני מבצע את עבודות התברואה בידיים. זה מצריך הליכה ברגל למרחקים תוך סחיבת משא לא קל.
(מרסס וכו') קיצוצי יד וריסוסים העולים כסף רב, וטרקטור+ מיכל וכלים אחרים היה חוסך מאמץ וכסף,
לא מעשי ולא משתלם במשק גדול לעבוד בשטות קדומות שאבד עליהן הכלח.
2) אין חצרן בקבוצתנו, ודברים רבים נשארים ללא טיפול וכתובת עקב כך: גרוטאות ואבנים, עץ נופל ועמדה עזובה, ועוד ועוד..
מהווים עצמים "המקשטים" תכופות את המשק, ואין כל יחס בין הטיפול הנאה ליד שיכון החברים ובין ההזנחה של רשות הרבים.
3) הנני עובד זה השנה השמינית בתברואה, ולצערי אינני "מצטער " (מלשון צעיר),
והעבודה מתרחבת ונעשית קשה, וברגע שאבקש העברה לעבודה יישאר המשק ללא תברואן,
מאחר שהנני עובד בודד בענף זה, והפועל השכיר, העובד איתי 3 ימים בשבוע ,מוגבל
מטעמי בריאות ועוסק רק בחלק מעבודות הענף- נראה לי שקשה לתאר במשק חקלאי את המצב שייווצר,
העבודה אינה קוסמת מרבה סיבות ואף זה יכביד על הפתרון בבוא השעה.
לכן הצעתי:
למזג את החצרנות עם התברואה ולצרף אלי חבר צעיר ממני אוחז הגה שישתלם גם בתברואה, אבל לא יעבוד רק בכך. בצורה זאת תיפתר בעיית החצרנות, ועל ידי שימוש במיכון תורגש הקלה רבה בתנאי עבודתי, ואז אוכל אי"ה להמשיך עוד זמן ניכר בעבודה,
ואף עם הפסקתה לא ייווצר לגמרי שטח הפקר.
מאיר שילוח
ידיעות יבנה 26/11/1965
|
