17/8/1982 תשרי תשמ"ג-50 שנה לרודגס
"בנות יבנה"
בעין הנציב זה מושג חיובי. במשך 16 השנים שאני כאן אני תוהה אם נוצר המושג רק משום שאנחנו שלוש בנות מיבנה ומאותה כיתה,
או שמא יש בנו "בני יבנה" ייחוד שנשמר ונשאר איתנו בכל מקום בו אנו חיים.
אינני בטוחה בתשובה, אינני יודעת להבחין בין מה שהוא אופי לבין מה שמוקנה על ידי מחנכים,
לבין מה שנרכש בניסיון חיים ובכל זאת אנסה ,אנסה לנסח במילים את מה שהגדרנו בשיחות של פעם "חינוך יבנאי"
קיבלנו מכם-מחנכינו שביבנה-את הרצון והיכולת לקבל אחריות.
קיבלנו- את המחויבות לבצע תפקידים עם כל הלב ובשלמות.
קיבלנו והפנמנו את העבודה כערך(כן, מקס, אף שחלפו שנים רבות כל כך
לא כהה זיכרונן של שעות העבודה בגן הירק...)
קיבלנו- אפשר שרק הכתה שלנו בגלל חילופי מטפלות/ מחנכים- כמות עצומה של עצמאות
שאפשרה פיתוח יזמות לא רק לעצמנו,
אלא גם לאחרים (וזכורים כמה מבצעים של "שוק פורים" שארגנו, כמעט , לבד).
קיבלנו- אומץ שלא ללכת בדיוק בתלם, הגם שאתה נשאר בו זמנית "קיבוצניק טוב"
(ותרם לכך גם אברהם שטאל שיחד אתו ברחנו פעם ל"בור החול")
קיבלנו- ממטפלות רבות אך במיוחד מאלקה—חוש לסדר וניקיון ( בעין הנציב בטוחים שהבית שלי תמיד נקי ומסודר
שהרי אני בת יבנה".)
קיבלנו- בתקופה שנושאים רבים היו עדיין "טאבו" אצל רוב המחנכים וההורים, בזכות מטפלות "פתוחות" רשות לשאול, אפשרות להבין כל מה שמעסיק ומציק לילד, נער מתבגר. קבלנו-ידע ולא מעט ולו חלקי על השואה, בתקופה שבה עדיין לא היה זה נושא נלמד בבתי הספר(אפשר שהיתה לנו זכות מיוחדת,
אך את סיפוריה של חולדה בשעורי המלאכה לא תשכח אף אחת מאיתנו)
קיבלנו את הפשטות כערך.
למדנו להסתפק במה שיש וליהנות ממנו ואף לתת ולו מעט- אך עם כל הלב- לאחר, שצריך יותר.
נפתולי דרך חיי הרחיקוני מיבנה.
כשהעזתי לחזור, לביקור, נדהמתי מקבלת הפנים החמה , מהענין הרב שמגלים חברים במה שקורה איתי, ומאז עד היום תמיד מחדש נעים לבוא, להיווכח שלא נשכחתי.
ועל כל אלה תבורכו. נילי יבניאלית-גומא |
