מגמות
אין להביע מחשבות על החגיגה בהגבלה על נושא זה בלבד. הרעיון נולד מתוך ראיית אופקים אחרים, כוללים, והוא רק אחד הביטויים המעטים המעשיים ללבטים רציניים של שאלת הווייתנו. בשום פנים אין אפוא, לגשת בדרך ישרה לביקורת- תהיה זו חיובית או שלילית, ולהוציא את המסקנות- אלא יש לגלות את המניעים להופעה זאת שהיינו עדים לה בחוה"מ סוכות.
מה היה טיבם של מניעים אלו?
יש ונבעו מתוך הכרת עובדות מסוימות ושימשו דחיפה למצוא מוצא למצב קיים אשר לא השביע את רצוננו, ויש והכרת כוח היצירה- בשיתוף הציבור שלנו דרש את פורקנו.
אסביר את דברי: ניתוח מצבנו כתנועה עצמאית מראה תמונה זו:
א) אנו נמנים עם המחנה הדתי מבלי למצוא בו את מקומנו, הן מבחינתנו אנו, הן בעיני הציבור הדתי. ביקורתנו כלפיו ידועה.
ב) אך הננו גם זרים לחלק ההתיישבות החילוני.
בפגישותיי השונות עם התנועה הקיבוצית הכללית מרגיש אני תמיד את התמיהה בעיני הרציניים שביניהם על היותי דתי. אין לנו אם כן שום עורף, עליו נישען.
כבר כאן אוסיף את ההערה, שהיעדר חיזוק זה התבטא בצורתו החריפה בחוסר כל תמיכה
הן מבחינה תקציבית-פרט לסומים זעומים- והן מבחינת העצה האומנותית-התוכניתית.
לעומת זאת ידוע לנו היטב שחגיגות מסוג זה וכן כל ביטוי חגיגי אחר אצל תנועות אחרות נתמכות מכל הבחינות על ידי המוסדות המרכזיים של תנועות הפועלים.
ג) העובדה המדהימה, שרוב רובו של הנוער הדתי, או ביתר דיוק- אותו נוער המתחנך בבתי ספר דתיים- איננו ממשיך את דרכו כדתיים,
ולכן צפויה ליהדות הדתית חו"ח כליה- לא נגעה ללבנו, אין גם ביכולתנו להשפיע עליו בחיי יום יום. מאידך- אם לא אנו- מי האחראים? וכי נצליח לחנך את ילדינו ברוחנו אם תיפסק כל תנועת נוער דתית.
ומה דורש נוער זה?
ד) התהליך המהיר של פיתוח הארץ והערת תפקידי הקבוצה לגופים רשמיים ,לכאורה, גרם לפחות לערעור המשקל הפנימי שלנו. יש לשמוח שחל מפנה בהלך הרוח במזכירות הקבוץ בהכירה את העובדות, בהקימה מדורים לפעולה תרבותית ומחשבתית-יצירתית.
כל ההנחות הנ"ל תובעות מאתנו מעשים. יש לשחרר את כוח היצירה הטמון בקרבנו. יש להחזיר לנו את האמונה בייעודנו, למרות היותנו זרים לציבוריות הישראלית. למרות היותנו מתי מעט, הננו מהווים עדיין- ואולי דווקא היום- הגוף הדתי היחיד, המסוגל לתת לנוער את זה מה שהוא דורש.
לאחר שהכרה זאת ברורה יש בהכרח להסיק את המסקנות. ונדמה שחלה תזוזה אצלנו.
נוסדה ועדה להווי הדתי, יש לעצב את דמות השבת. מתעמקים בנוסח התפילה.
אין מצליחים בכל שטח ובוודאי לא בתנופה הראשונה, אך יש להמשיך בעקשנות.
לאימות הנ"ל אביא דוגמא מתוך פעולתי . זה שנים הנני מביע את הדרישה לחידוש מנגינות לתפילה. דברי לא מצאו הד. בזמן האחרון ביותר הגיעו, כנראה, חברים מספר אף הם לידי הכרה זאת, אך הציבור הדתי בכללו אינו רואה צורך לטפל בשאלה זאת, למרות שאין במנגינות הקיימות ובצורת התפילה למשוך את הנוער. והנה בימים הקרובים ביותר תתקיים פגישת מוסיקאים דתיים ביוזמת הקיבוץ הדתי שהתחיל לעורר את השאלות.
דוגמא אחרת: מי שמאזין לתוכניות הדתיות ב"קול ישראל" לא יוכל להתעלם מן הרושם, שתוכניות אלה מכוונות לציבור מבוגר. חסרה בהן הרעננות, הדי הווי המדבר אל לב הנוער.
ביוזמת הקיבוץ הדתי תשודר בעוד מספר שבועות "קבלת שבת" מקבוצתנו.
אין אני משלה את עצמי לחשוב שתוכניות אלה יישאו פרי בעין בזמן הקרוב ביותר. אך עובדה היא שהתנועה הקיבוצית הדתית היא היזמת והמבצעת של תכניות העשויות לקרב את הנוער למחננו, ואין אף גוף ציבורי אחר, בעל אמצעים כספיים והמעסיק הרבה עובדים במשרדיו, המתגבר על המצב המאובן.
חגיגת שמחת בית השואבה היא רק אחת החוליות-אם כי לא מבוטלת, בתוך שרשרת הניסיונות האלה. גורל החגיגה לא יחרץ היום כי אם בעוד הרבה שנים, כאשר היא תיהפך בינתיים אי"ה למסורת מפוארת של היהדות הדתית.
אגע בקצרה במספר נקודות שלא הועלו בשיחת החברים:
א) השידור ב"קול ישראל" הגיע לאלפי אנשים בארץ ובחו"ל והשאיר ללא ספק רושם רב על המאזינים.
ב) שוחחתי עם מספר רב של אנשים בעיר ובכפר שהשתתפו בעצמם או ששמעו מאנשים שהשתתפו.
ג) הביקורת היא שונה לחלוטין, מן החיוב עד השלילה, ונוגעת בשטחים שונים של החגיגה.
ד) ההצעות לעתיד הן מאוד מאוד מנוגדות. אין טעם ציבורי אחיד. לכן עלינו ללכת לפי הכרתנו, מה שיש לנו לומר, תוך התייעצות עם גורמים ציבוריים שונים, הן במועד החגיגה, היקפה, תכניתה ומסגרתה.
ה) עיקר הביקורת ממכוונת נגד התוכנית.
"בשביל זה אסור היה להזמין ציבור מרחוק בתעמולה מופרזת ולגרום להוצאות ניכרות ולבזבוז זמן"
אכן טענה מכריעה. תשובתי תינתן במילים ברורות: "התוכנית לא בוצעה"
ליקויים טכניים מסוימים יצרו הרגשה לא נוחה מתחילתה, והם הם שסיכלו את השירה בציבור.
בתוכנית זו נכללו 5 שירים ידועים לציבור הישראלי ושירים נוספים שמוטל היה על מנגן האקורדיון להתחילם. לו היינו משיגים את שיתוף הקהל המלא בשירה בציבור בהתאם לתוכנית, שמחה אמתית הייתה שורה בין האלפים- כאשר חזינו בעיני רוחנו. אך על "לו" זה אין להתווכח.
(ההפקות בין ה"מספרים" נגרמו אך ורק ע"י הליקויים של הרמקול.)
לרושמי זיכרונות יאמר ,שהדיונים הממושכים שהתנהלו החל מחג –הפסח סובבו בעיקר על תוכן המסכת. התקיימו ברורים רציניים בחוגים שונים.
על פי ההחלטות פנינו למספר כוחות מן החוץ והזמנו מסכת בעלת תוכן ידוע. כל האנשים האלו
סרבו אחרי השהיות שונות למלא אחרי בקשותינו.
ברגע האחרון נאות יצחק אשר לנסות את כוחו. אין אני בדעה שיצר במקרה מה שיצר, כשם שאין אמן יוצר שום יצירה במקרה. היא צמחה מתוך אישיותו ומתוך חיינו, ואשרינו שהפעלנו כוח יוצר מבין חברינו, זו היא הדרך האמתית, אם כי אולי לא המושלמת.
לבאות: אסיפת החברים צריכה למנות בהקדם ועדה אשר תברר עם כל הגורמים המתאימים מה יהיה מעתה ההמשך. היא תביא את סיכומיה בפני האסיפה לשם דיון והחלטה.
ועדה מבצעת מוסמכת ע"י האספה תיגש לאחר מכן להכנות לקראת שמחת בית השואבה של שנת תשי"ג.
מיכאל פרלמן |
