דעות חברים - מורשת קבוצת יבנה- קהילנט

לכנס המוני הנוער הדתי.
ב) להופיע בפני ציבור זה בפעם הראשונה ולהראות מחשבה מקורית עצמאית דתית, כפי שבוטאה במיוחד על ידי המסכת.
ג) מטרות פנימיות היו: להפיג את רגשי הנחיתות בציבור הדתי.
ד) להפעיל כוחות רדומים וליצור יצירות מיוחדות לכבוד המאורע
(הופעת המקהלות, שירת פרקי הלל וכד').
זאב בן יהודה: יש לשאול, מה לנו הטרחה הזו. חברי הקבוצה לא נהנו כלל
כי אם עבדו, איש איש במקום שנועד לו מראש.
בוודאי שימשה החגיגה מטרות תנועתיות חשובות , אך מי ייפה את כוחם של המארגנים לתבוע גיוס טוטלי מן הציבור שלנו? דבר זה שייך לסמכות האסיפה ועליה להחליט.
הקהל היה רבגוני ובעל רמה שונה. עלינו להתאים את התוכנית לטעם הקהל.
הוקדש מקום נרחב מידי להופעת המקהלות.
המסכת צריכה להימשך שעה אחת לפחות, תוכנה צריך להיות יותר עשיר במילה המדוברת וטעונה יותר דרמטיזציה.
הריבוי של סעיפים קטנים בתוכנית גורע. הפתיחה הייתה מוצלחת בגלל האפקטים שהושגו בה. יש לוותר בערב כזה על מטרה חינוכית.
יוסף הרטום: ימים אחדים לפני ההופעה הרשמית יש לחזור חזרות מלאות על כל סעיפי התוכנית ולבחון בהן גם כן את הצד הטכני, אשר קלקל הפעם לא מעט. יש לדאוג לארגון בתוכנית, בה כל ההופעות משולבות יחד.
בחינת התוכנית צריכה להיעשות ע"י ועדת אמנים מוסמכת של הקה"ד, תוך צרוף של אמנים מן החוץ.
דב שטרן: הפסקות ארוכות ונאומים ממושכים היו בעוכרי התוכנית. חסר הקשר החי בין הקהל ובין הבמה. לחברינו לא הייתה אפשרות להשתתף.
יששכר דב-ברטי: אם הייתה הכוונה להצגה, הרי נכשלנו, כי במקרה זה מוכרחים אנו להתחשב במידה רבה בדעת הקהל וכן בתוצאות הכספיות.
הצלחה חשובה הייתה בריכוזם של המוני בני נוער סביב לנושא הדתי.
ותגובת הנוער היא אשר תקבע את מידת ההצלחה.
היה בזה מבחן רציני לכוח יצירתנו. עד כה הסתגרנו בתוך עצמנו.
כוח המחשבה נתדלדל ואילו הפעם היה אומץ לב לומר מילה.
ביצירת משק מפותח עדיין אין הצדקה לעצם קיומנו. נושא המסכת היה פשוט- אך לא מחוסר עמקות- ובזה אולי מעלותיה.
נכונה הייתה ההקבלה בין הבצורת של היום ובין הבצורת בימי ירמיהו.
רגש דתי התבטא, אשר לפעמים מתביישים אנו לגלותו ולהודות בו.
יתכן וההסברה הייתה מפורטת מידי. אולי טיב הקהל דרש זאת. הייתה כאן קפיצה נחשונית נועזת למרחב, המחייבת המשך המפעל.
מלבד המטרה של ריכוז נוער והמטרה הרעיונית הייתה גם המטרה לשמוח.
בזה לא הצלחנו.
רבו הקשיים הטכניים. לא עמדו לרשותנו הכלים הדרושים להתגבר על מצב רוח של דיכאון.
ציבור חברי יבנה וחברי יתר הקבוצות לא היו מוכנים לקראת המשימה הגדולה ולא הבינו את משמעותה. להבא יש צורך ליצור דעת קהל בקבוצותינו.
יוסף גוטליב: להבא יבנה בלבד לא תוכל לשאת בעומס העבודה. קריין מוצלח היה יכול למלא את ההפסקות מאונס.
דדה: הייתה זאת החגיגה השלישית, אך טרם הצלחנו ליצור בה מסורת קבועה דוגמת התפילה, לכך יש לשאוף. חזרה מדויקת על התוכנית-לרבות השירים אשר יושרו- תקדם את גיבוש המסורת ואין לחשוש מפני שעמום . כל קבוצה ואולי אף כל סניף יתרום את חלקו הוא בביצוע התוכנית.
יוסף צבי אדלר-בוב: הבעיה העיקרית היא מה עדיף: המסגרת הרחבה או המסגרת הפנימית. הכריע הפעם השיקול התקציבי. אך נשאלה השאלה אם מחויבים אנו להתאים את עצמנו במידה כה רבה לציבור בלתי ידוע לנו.
לקיבוץ יותר חשובה הפגישה החברתית-פנימית.
- שמעון דסברג תדהר: את החגיגה יש להתחיל עוד בצהריים ולשתף בה חברי המשק וגרעיני הנוער.
מנחם בר - דרומא: ההופעה בפני הציבור מחייבת אותנו.
הייתה סתירה בין מגמות- מצד אחד רצון של עיצוב חג עממי ,
ודרישתו: תוכנית עממית. מאידך קהל של אלפים, הדורש תוכנית בעלת רמה יותר גבוהה.
יש להאזין היטב לקול הביקורת, דוגמת הביקורת ב"על המשמר",
חסרה יד מרכזית. לא נמצאו ידיעות מהימנות על מה שהוכן בקבוצות אחרות.
התוכנית הייתה דלה מידי. הנאומים לרבות ההקדמה למסכת היו מיותרים.
חיים אייזנר: לא הייתה שמחה. מארגני המסיבה היו יותר מידי חד-צדדיים,
הם שיקפו רק חלק מן הציבור היבנאי. אין להמשיך בפיתוח הדרך האומנותית בלבד. שמחת תורה הספונטנית עומדת מול שמחת בית השואבה המאורגנת.
יש למצוא את המזיגה בין החוגים השונים. המסורת צריכה לתת את החומר לביום. אין להתייאש משירה בציבור. יש להגביר את החלילים על ידי כלים מצלצלים.
מאיר שילוח: בחגיגת שמחת בית השואבה בזמן בית המקדש הייתה המגמה להבליט את האמונה בתורה שבע"פ. לפיה אנו מצווים על ניסוך המים בחג,
לשם כך התקיים מעמד העם החגיגי. אמונה זו צריכה למצוא את מקומה בחגיגה גם כיום.
המחלוקת של אז בין פרושים וצדוקים אומנם אינה אקטואלית בצורה זו כיום, אך יש מקום להעמיד בחגיגה את היהודי השלם המאמין מול פורק עול המצוות.
ולהערכת המסיבה: הצלחנו בכוח ולא בפועל. יותר מידי שמנו לב לצד האירגוני ולשכלול הטכני והזנחנו יותר את התוכנית עצמה.
יש לעודד בתקופתנו יצירות מקוריות ברוחנו. תחזקנה ידי כל העוסקים בהכנות שמחת בית השואבה.
משה כהן: מפליא היחס החיובי לחגיגה מפי החברים כאן, לאור הביקורת שהושמעה בשיחות פרטיות. הציבור הדתי מחפש תשובה על שאלות הזמן ואין מי שנותן. כל עוד מרגישים אנו כי כוחנו איתנו עלינו לגייסו,
המשך יחייב את כל ציבורנו להתחיל מיד בהכנות. הכפר-אובר-אמרגו ידע לגבש במשך שנים רבות רגש דתי עמוק על ידי הצגה, אשר הקיפה את רוב תושביו של הכפר ותרמה רבות להתעלות דתית.
יששכר כוכבא: הכישלון נעוץ בכך שרק זמן מה לפני החגיגה הוחלט לקיימה במסגרת רחבה. הקהל בא כשם שבא היום לכל דבר אך גם מתוך סיבות חיוביות- התעניינות וחיפוש דרך. יש להמשיך ולגבש דפוסים קבועים.
עלינו להגדיר ברורות מי יהיו נושאי המפעל.
טוני וובר : לא הצלחנו כי הרעיון לא נקלט. אי אפשר ליצור שמחה תוך שנה-שנתיים. אם נחוג ביבנה שנים רבות ונצליח בשמחה פנימית, -אולי אז יבוא הציבור אלינו עם כרטיסים או בלעדיהם. אולי יקום בתוכנו אדם חדש,
בעל רעיון עמוק שידע לדבר אל לב הנוער ואז נצליח. ההתפתחות צריכה ללכת מן המסגרת הפנימית ביותר עד למרחב הגדול.
בנימין ינובסקי: ההתפתחות הייתה פתאומית מידי. המפעל צריך לגדול לאט אלט.
מרדכי חיות: המשבר נוצר בו ברגע שהוחלט על הופעה פומבית, שעלייה לא הצלחנו להשתלט. המטרה היא שמחה ממש, כאותה שמחה ששררה בגולה בימי שמחת בית השואבה- היא נבעה מן הלב.
כיצד מארגנים שמחה?
לכך מסוגלים רק אלה שיש להם גישה משותפת לאותה שמחה. ורק לאלה עלינו לפנות.
להבא החגיגה צריכה להמשך יומיים. מסכת גדולה תעמוד במרכז:
יום אחד יוקדש למפגן של הנוער הדתי ולפגישה בין קבוצתית, ויום אחד למופע.