ידיעות יבנה 16/11/1951
על חגיגת שמחת בית השואבה ביבנה
חגיגה זאת אשר הצליחה לרכז המונים (כ10,000 איש) באחת מקבוצותינו כבר חורגת ממסגרת של מפעל פרטי של אחת הקבוצות. יש לראות במפעל זה מפעלה של התנועה. לכן גם נראה לנו שיש לנו זכות לבקר את החגיגה הזאת.
חגיגה זאת יש לראות בה את החיובי ואת השלילי וכך אולי לתרום לתיקון ושיפורים לקראת החגיגה הבאה בשנה הבאה.
ארגון חגיגה כזאת דרש מאמץ רב. כל מי שהשתתף בחגיגה הרגיש בכך ואין ספק שהמארגנים השקיעו מרץ רב בהכנות.
התקלה הרצינית ביותר הייתה ללא אשמת הקבוצה. היא הייתה תלויה בשביתת הרכבות.
הרכבת יכלה לפתור בקלות את שאלת התחבורה. לעומת זה היה קשה ביותר לגייס ברגע האחרון מספר מספיק של מכוניות. כך קרה שחלק מהציבור נשאר בתל אביב מאחר שלא מצא אמצעי תחבורה. אחרים נסעו בתנאי צפיפות איומים על מכוניות משא פתוחות.
כל זה גרם לעצבנות מסוימת בין הקהל ונראה גם בין המארגנים.
כאמור, בתקלה זאת לא הייתה כל אשמה למארגנים.
קשיים אלה מסבירים הרבה, אך בכל זאת יש להצטער על הליקויים הרציניים שנתגלו בזמן בצוע התוכנית.
בראש וראשונה הפריע הרמקול שלא פעל כהלכה, וקלקל הרבה.
ההפסקות בין הופעה להופעה היו גדולות מידי. מצטרף לכך גם הכישלון של השירה בציבור.
במקרה זה השירה הזאת שהייתה צריכה להקיף את כל הציבור הפכה להיות מעין תוספת להפסקה בין הופעה להופעה והיא יצרה את האנדרלמוסיה שהתחילה להשתלט.
שירה בציבור צריכה להתנהל על ידי גרעין גדול של חברים שנעזרים ברמקול ומנסים על ידי שירים ידועים ומתאימים להלהיב את הקהל להצטרף לשירה ועל ידי כך לתת לחגיגה אופי עממי.
קשה גם להבין מדוע קבעו מקום כה רב לנאומים או להרצאות.
אין להטיל ספק ברמת הדברים שהושמעו .אך כלום יכלו להעלות על הדעת שציבור של אלפים. (ולא מדובר על הקהל הקיבוצי שאנו מכירים אותו והם מכירים את דב רפל) ישב בשקט ויקשיב במנוחה לדברים אלה?
נראה לי שנאום זה וקביעתו בתוכנית הרס את המתח שהיה עם התחלת התוכנית אחרי הפתיחה היפה. ויש להעיר שגם מנחה טוב היה יכול להציל הרבה, במיוחד לאור הפנצ'רים השונים שקרו, אילו ידע ברגע הנכון ליצור מצב רוח טוב על ידי מילת הומור ובדיחות הדעת.
לעומת זאת ניתנו דברים יבשים והודעות הרמקול שלא היה בהם ליצור אווירה מעין זאת.
אדרבא, שפה רשמית זאת ציננה את האווירה והפכה את החגיגה להצגה.
כלומר: שני מחנות: הבמה –והקהל. זאת לא הייתה המטרה.
ולעצם התוכנית, אומר מיד- כמעט כל ההופעות היו טובות.
במיוחד הצטיינה הפתיחה. המקהלות היו טובות. השירים שחוברו במיוחד למסיבה התקבלו יפה, המסכת בוצעה בכישרון רב. אך גם פה יש להצטער על שהופעת השיא שבמסכת---הופעת הנביא, שהורידה את הרמה של ההצגה כולה (במידה רבה הייתה זאת גם אשמת הרמקול).
חבל היה על מאמץ חברינו ב"ריקוד האש" שנכשל על ידי ליקוי טכני.
בסך הכול אפשר לומר: ההופעות הבודדות היו טובות מאוד- אך כל ההופעות ביחד לא הצטרפו לתוכנית הולמת את מגמת החגיגה והיקפה.
תוכנית זאת יכלה להיות יפה ומספקת כחגיגה פנימית של קבוצה או של גוש שלם, אבל לא לחגיגה שניתנה לה פרסום כה רב.
ישבתי בתוך הקהל וחשתי כיצד נוצרת אדישות ושעמום שתוצאותיו היו:
אנשים החלו לחפש את מכריהם שלא ראו זמן רב והעדיפו שיחה עמהם על צפייה בתוכנית.
נראה לי שמותר לומר בגלוי, שהקהל יצא מאוכזב. ודבר זה מחייב ללמדנו לקח לעתיד.
ויש להעמיד את השאלה העיקרית: האם יש לנו לתת לקהל רחב מסיבת שמחה המונית שתצדיק תעמולה רחבה וכינוס אלפים שבאים בזכות קניית כרטיס (כלומר, אין לנו לדעת מראש מי יהיו הבאים).
ועל זה יש לענות, כנראה , בשלילה. קראנו לחגיגה זאת בשם דתי. ולקבוצה דתית דבר זה מחייב. וחיקויים בלבד-אפילו מוצלחים- לא יכולים להצליח.
קשה היא הדרך למצוא ביטוי עצמאי. אך אם טרם מצאוהו, מה לנו להכריז על חגיגת הקיבוץ הדתי ולהזמין המונים?
במקרה זה עלינו להצניע לכת, נסתפק בארגון חגיגות בקנה מידה צנוע יותר. אם במסגרת גושית או אפילו במסגרת כל הקיבוץ הדתי. ייתכן ויש מקום למעין "הקהל" של הקיבוץ הדתי פעם לשנה או לשלוש שנים. ואולי תוך שנים יראה לנו שמצאנו ביטוי משלנו, ואז נוכל לצאת למרחב ולהזמין כל הרוצה לבוא.
יעקב צור-עין הנציב
|
