שנת שירות חובה או זכות? (או: מי מפחד מן המטבח?)
ברצוני להעלות חלק קטן מרחשי ליבי עם סיום עבודתי במטבח במסגרת שנת שרות.
אפתח בצד החובה המלווה אותי כבר שנים רבות, כלומר, הצורך לתת פעם שרות מרוכז תמורת השרות אותו אני מקבלת במשך כל השנים מהמכבסה, המחסן, המטבח וכיו"ב ועל ידי כך לזכות בהרגשה הטובה שאינך חייבת משהו למישהו.
כידוע, המורים, ולאו דווקא הם, (אך אותם אני מכירה) מתחלקים לשנים. אלו החושבים שאינם עובדים מספיק כמו בענפי השרות, ואז כדאי לנסות זאת כאתגר, ואלו המשוכנעים שהם עובדים כל כך קשה וכדאי שיראו שגם אחרים עובדים קשה.
בהקשר זה אזכיר שהעובדה שהשנה הייתה שנה של שיפוצים במטבח הוסיפה מימד של אתגר או שליחות.
ועכשיו אוכל להעיד שהצוות עשה "מעל ומעבר" ממה שנדרש ממנו, והוצעו לו אלטרנטיבות כמו הגשת אוכל קר, שימוש בקופסאות שימורים, בישול בבית החרושת ועוד, אלא שעובדות המטבח פשוט אינן מוכנות להתפשר ולהוציא מוצר מוגמר פחות מהטוב ביותר.
תוך כדי עבודתי במטבח יצרתי קשרים עם שכבות שונות של אוכלוסיית המשק מאשר אלו אשר אני קשורה בהם בדרך כלל דרך ההוראה: ביניהם חברי הכשרה, אולפן וגרעינים, שאין פוגשים בהם בבית הספר. וביניהם משכימי-קום שבאו לברך ב"בקר-טוב" מידי יום עם הקפה הראשון.
אמשיך בדברים שהובעו בעל פה בהם נפרדתי מעובדות המטבח:
תודה מעומק הלב לכל עובדי המטבח, ובמיוחד לצוות המצומצם של "התור" שלווה אותי במשך השנה בעזרה, בחיוך, בתשובות לכל כך הרבה שאלות, במתן הד לרוגז שנצטבר, בהדרכה ובהדגמה-שתמיד דרשתי אותה.
לכולם, לכולם הייתה סבלנות רבה לקבל אדם מבחוץ שאינו מן "המקצוע".
אציין במיוחד את צביה שהכניסה אותי לעבודה בנאמנות.
בזמן עבודתי במטבח גיליתי כמה דברים, למשל שאפילו אם נראה לפי כל הנתונים שהיום לא תצא ארוחת-צהרים, היות שלא הספיקו לבשלה-
ללא שום ספק תהיה ארוחת צהרים, ובזמן!
ממש הנס היומי.
גיליתי שאם תבשיל מסוים התקלקל או נשרף-זה לא נורא!
החיים ממשיכים גם אחר כך.
גיליתי שעבודה קשה ומלוכלכת נעשית בזכות עבודת צוות, אווירה נעימה ובזכות זה שאין תככים ומתחים בין העובדות, אלא כל אחת מושיטה יד עד שמתגברים....
עברנו השנה ביחד שנת עבודה בהחלט לא קלה ואין המטבח שאליו נכנסתי לעבוד דומה כלל וכלל לזה שממנו אני יוצאת.
רבים שאלו אותי "מדוע בחרת לך שנה כל כך קשה?"
התשובה היא, כמובן מורכבת אך אענה רק זאת, שאם בחרתי במטבח כדי "לבלות" בו את שנת השרות שלי לא חיפשתי דווקא את הענף הקל ביותר, זאת יכולתי למצוא במקום אחר: ואם יכולתי לעזור , בהתגברות על קשיים בשנה קריטית ומלאת שינויים כזו, והיה זה שכרי!
במקום סיום אנסה להעלות מזיכרוני את הדברים שללא ספק יחסרו לי:
ראשית- הקפה של 6.00 בבוקר עם רכילות יומית מעודכנת, ממש "המחייה"
העגה המיוחדת של המטבח שאינה אומרת כלום למי שלא בילה תקופה מסוימת שם (הופס-פופס, רק בקבוצת יבנה, מי שמי, הוא לא מדבר )
ישיבה ל"ארוחת עשר" בשתים עשרה וחצי "ולצפצף" על כל מה שקורה מסביב.
הידיעה שנתתי יום עבודה עם תוצרת שאין עליה עוררין כגון ביצים מטוגנות, להבדיל מ-ילדים בלתי מחונכים היוצאים אחרי חינוך מחזור.
שינה חסרת פשרות ללא לבטים וייסורי מצפון, והקומפלימנטים שמקבל המטבח ב"מיני" בחגים, בשיפוצים ובהכנסת שיפורים, ומה עוד?
יחסר לי ה"ביחד" החביב.
ידידה קריק
אלול תשל"ט אוגוסט 1979 |
